דילוג לתוכן העיקרי

הבחירה של נתניהו: מדינה פלסטינית או מלכות יהודה

במקום להמשיך לרדוף אחרי טרוריסטים יהודיים באמצעות מעצרים מינהליים, נתניהו צריך לייבש את הביצה שבה הם גדלו ולפנות מאחזים. כך הוא יבטיח את עתידה של מדינת ישראל - ולא של מדינת המתנחלים בגדה.
Yuval Diskin, Israel's domestic security chief, makes a public speech at a homeland security conference in Tel Aviv November 1, 2010. Diskin identified cyber technologies as an ascendant international security threat. REUTERS/Nir Elias (ISRAEL - Tags: POLITICS SCI TECH) - RTXU3F3

בפוסט שהעלה בסוף השבוע כתב ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, באירוניה מרירה כי ישראל נהפכת למשטר אפרטהייד, או במלים שלו, "למדינת מיעוט יהודי מפולג, המבוססת על הלכה דתית יהודית, ושולטת בכוח על הרוב הפלסטיני שבתוכה". לדבריו, במקום הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב-67', "קמה שם "מדינת יהודה'', שבה שולטות ''אידיאולוגיות אנרכיסטיות, אנטי-ממלכתיות, אלימות וגזעניות". מי שעמד במשך שש שנים (2011-2005) בראש שירות הביטחון הדגיש כי הטרור היהודי -"סרטן בגוף המדינה" - מתפתח זה שנים לנגד עיניהם של הדרג המדיני, המשפטי והביטחוני הבכירים. הוא אבחן את היעדרה של מנהיגות והיעדר דרך כגורם המרכזי למחלה הקשה. 

ואמנם, ישראל סובלת ממחסור חמור בוויטמין מנהיגות. ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול היה להנהיג בהצלחה חברת יחסי ציבור. אולי הוא ימצא "סופר טנקר" לכבות את האש הרעה במלכות יהודה, ששורפת בני אדם בשנתם, מבעירה מסגדים ומציתה שדות. אך כיבוי שריפות אינו מנהיגות. דה-לגיטימציה שקרית של המיעוט הערבי ("נעים בכמויות אל הקלפי")  והתהדרות במוסר היהודי הנעלה ("אנחנו מגנים רוצחים ורודפים אותם") המוצגת אל מול הרצחנות הפלסטינית ("הם קוראים כיכרות על שמם"), הם במקרה הטוב דרך ללא מוצא. במקרה הפחות טוב, הדרך הזאת מובילה לתהום.

מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה המחיש את מחיר חוסר המנהיגות והעדר הדרך במטבע אסטרטגית קשה - הפיכתו של הישג צבאי לחידלון מדיני. למחרת המבצע אמר שר הביטחון משה יעלון [29 בספטמבר] כי החמאס נקלע למצוקה מדינית ואסטרטגית. צודק בהחלט. אך השאלה היא, מה ישראל הרוויחה מהמצוקה הזאת? יעלון הוסיף והתפאר אז כי הארגון "איבד את הקשר עם האחים המוסלמים ועם סוריה ואיראן". אמת ויציב. ואולם, צריך לבדוק כיצד ישראל ניצלה את בידודו המדיני של היריב.

במלאת שנה למבצע מתברר שישראל היא זו שנקלעה למצוקה מדינית ואסטרטגית שלא הייתה כמותה זה שנים רבות. ממשלתה רופפה את הקשר המיוחד שלה עם כל העולם. הקבינט הישראלי עצמו הכריז פה אחד כי שש המדינות החזקות בתבל חתמו על "הסכם רע" עם מי שנחשב בירושלים ל"איום קיומי" על מדינת היהודים. הביקורת נגד הכיבוש הולכת ומתעצמת, ותנועת ה-BDS צוברת תאוצה. המתחים הפנימיים בחברה הישראלית, בעיקר בין ימין לשמאל ובין יהודים לערבים, הולכים וגוברים.

לעומת זאת,  חמאס, שהפסיד בשדה הקרב, מלקט הישגים בזירה המדינית. בניגוד לישראל, הארגון הפיק לקחים מהעימות ומיישם אותם. בשעה שההנהגה הישראלית מתבוססת בביצת "הכל או לא כלום", חמאס מאמץ גישה פרגמטית. על עומק השינוי אפשר ללמוד מפרסום חדש באתר הרשמי של החמאס, פרי עטו של הד"ר יוסף ריזקה, מי שהיה שר ההסברה בממשלת החמאס ויועץ קרוב של ראש הממשלה איסמעיל הנייה. הפרופ' מתי שטיינברג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה אמר לאל-מוניטור כי במאמר הארוך של ריזקה, שמפורסם בספריה האלקטרונית של חמאס, מוצג שינוי דרמטי במחשבה המדינית של התנועה. הכותב קובע כי אמנת הארגון (הקוראת לחיסולה של "היישות היהודית") אינה רלבנטית בעת הזאת להתנהגותו המדינית.

שטיינברג מדגיש כי הדבר מקנה לחמאס מרחב תמרון שמאפשר לו להגמיש את עמדותיו המדיניות מבלי לשנות את משנתו האידיאולוגית. כך יכול היה ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל ,לבוא בחודש שעבר למכה [17 ביולי] ולשבת לצדו של מלך סעודיה, סלמאן בן עבד אל-עזיז. זו אותה סעודיה שישראל ראתה בה שותפה למאבק נגד הסכם הגרעין עם איראן. זו אותה סעודיה שנושאת את דגל יוזמת השלום הערבית, אשר מציעה לישראל הכרה בגבולות 67' ויחסים נורמליים עם העולם הערבי. אם אין די בכך, משעל הוזמן גם לביקור במוסקבה. ממצרים, שם הוצא החמאס מחוץ לחוק, נושבות רוחות חדשות, רגועות יותר, לעבר החמאס. בד בבד, חמאס מפגין קרירות כלפי טהרן. סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, מוסא אבו מרזוק, אמר בראיון לרשת אל-ג'זירה, כי היחסים בין הארגון לבין איראן לא הפשירו עד לשלב של נורמליזציה.

במסגרת הפקת הלקחים והתכנון מחדש של הדרך להיחלץ מהמצוקה בו שרוי הארגון, בראש וראשונה מהמצור על עזה, מציע חמאס לישראל הפסקת אש ארוכת טווח. מבלי שהדבר נאמר בפומבי, רגיעה בחזית הישראלית נועדה לשפר את יכולתו של הארגון לבלום את חדירתו של דאע"ש לרצועת עזה. מצד שני, שקט בזירת הדרום יכול לסייע להרגעת הרוחות בגדה המערבית ולהכשיר את הקרקע להפשרת הקיפאון המדיני מול הרשות הפלסטינית. כפי שכתב כאן אורי סביר, בהסתמך על מקורות ברשות, אם לא תוקם מדינת פלסטין בתוך שנתיים, במלאת יובל לכיבוש, לא ניתן יהיה כנראה לעצור את האלימות. קנאים פלסטינים ויהודים יאחזו זה בגרונו של זה ולא ינוחו עד שישלחו אש בהר הבית ויציתו את המזרח התיכון.

הטרוריסטים היהודים ששרפו למוות את התינוק עלי דוואבשה ואת אביו, סעד, בשנתם, הם ממשיכי דרכו של ברוך גולדשטיין, רוצח ההמונים בתפילתם במערת המכפלה. בפברואר 1994 החמיץ יצחק רבין הזדמנות להפגין את מחויבותו לסיים את הכיבוש ולהתמודד בנחישות עם "מלכות יהודה". במקום לנצל את ההלם ואת שאט הנפש בקרב הציבור הישראלי מרצח 30 הפלסטינים בחברון, כדי לפנות את תושבי הרובע היהודי בחברון, רבין סגר את המתחם בפני הפלסטינים. המסר שקיבלו אז הפלסטינים היה ששלום בית עם המתנחלים חשוב לישראל יותר מאשר שלום עם השכנים.

במקום לנסות לתפוס את היתושים הקטלניים באמצעות מעצרים מינהליים וקריאות קרב  חלולות, נתניהו צריך ללמוד את לקח הטבח במערת המכפלה. במקום להמשיך לבוסס בביצה שבם גדלים היתושים, עליו לייבש אותה. אפשר להתחיל בפינוי חצי תריסר מאחזים לא חוקיים. ראש ממשלה אינו רשאי להמתין שיהיה רע יותר, כפי שחתם דיסקין את נבואת הזעם שלו: "צריך לחכות שיהיה יותר רע, על מנת שאולי יהיה טוב יותר...רק אז נתחיל אולי להפנים שחייבים להציל את המפעל הציוני האדיר הזה שקוראים לו מדינת ישראל, שהולך ומתרחק מרחק רב מחזון האבות המייסדים".

More from Akiva Eldar

Recommended Articles