חזון אובמה על כף המאזניים

הדיון בקונגרס על הסכם הגרעין עם איראן הוא אחד המכריעים בהיסטוריה העכשווית של ארצות הברית. על כף המאזניים מונח לא רק הסכם וינה, אלא בראש ובראשונה מעמדה הבינלאומי של אמריקה. הוא אף עשוי להשפיע גם על זהותה כמדינה דמוקרטית.

גורם בכיר במחלקת המדינה סיפר לאל-מוניטור בעילום שם כי הממשל יהפוך כל אבן בניסיון לשכנע את הקונגרס לאשרר את ההסכם. "בבית הלבן מתכוונים לפנות אישית לכל חבר קונגרס. אין לנו ספק שההסכם יעבור, גם אם בעזרת וטו נשיאותי. על כף המאזניים מונחת אמינותה של המדיניות שלנו במזרח התיכון, וכן האמינות שלנו מול השותפות לפורום המדינות P5+1". לדבריו, ההסכם עומד ביעד שהציבו הנשיא ברק אובמה ומזכיר המדינה ג'ון קרי: לוודא שאיראן לא תוכל לפתח נשק גרעיני ב-15 השנים הקרובות לפחות, ובה בעת גם לא להשפיל את האיראנים.

על פי אותו מקור, השיחות הגיעו לנקודת איזון שבה כולם מנצחים, והושגו התנאים הטובים ביותר שאפשר כדי להבטיח הסכם בר-קיימא. המקור הבכיר במחלקת המדינה הוסיף והבהיר כי הסכם וינה הוא רק חלק מהדוקטרינה הנרחבת של ממשל אובמה בתחום מדיניות החוץ.

ההסכם משתלב היטב בקווי היסוד האידאולוגיים של מדיניות החוץ שמתווה אובמה - דיפלומטיה תחילה, ומלחמה כמוצא אחרון בלבד. במסגרת מדיניות זו, ניתן משקל רב ליתרונות הכלכליים, הטכנולוגיים והאקדמיים של ארצות הברית, ולא רק לחיזוק הצבא שלה. בכך אובמה מנסה להתאים את המדיניות האמריקאית לאקלים הבינלאומי המשתנה, שבו לא ניתן יותר לנצח חד-משמעית מלחמה, כפי שמעידות המלחמות האחרונות בעיראק ובאפגניסטן. ניצחון חד-משמעי הוא מושג שאבד עליו הכלח; רוב המלחמות של היום רק מלבות סכסוכים ומובילות לשנים ארוכות של חוסר ביטחון ושל חוסר יציבות.

הדיפלומטיה הקולקטיבית עומדת בלבה של הדוקטרינה הזו בתחום מדיניות החוץ. עבור הממשל האמריקאי, הטלת סנקציות קולקטיביות, ניהול משא ומתן קולקטיבי נוסח פורום המדינות P5+1, וחתימה על הסכמים קולקטיבים, מהווים גורמי מפתח להצלחת מדיניות בינלאומית. אמריקה של אובמה מקשיבה לאיחוד האירופי, ואפילו לרוסיה ולסין.

מדובר בשינוי מהותי במדיניות החוץ האמריקאית, בהשוואה לתקופת כהונתם של נשיאים כמו רונלד רייגן וג'ורג' בוש הבן, שבהן גילמה ארצות הברית את תפקיד השוטר הגלובלי.

ממשל אובמה קשוב לרחשי לבם ולדעותיהם של אזרחי ארצות הברית, שברובם הגדול מתנגדים למעורבות צבאית אמריקאית קרקעית. הדוקטרינה של אובמה משקפת רוח אמריקאית ליברלית יותר, אשר מאמצת אסטרטגיה הדוגלת בפתרונות של שלום לכל סכסוך, תוך שיתוף פעולה מלא עם בנות בריתה של ארצות הברית.

משום כך, לא רק הסכם הגרעין, אלא כל חזונו של אובמה הוא שמובא כעת להצבעה בקונגרס, שנשלט בידי רפובליקאים ומבקש לשמר את עמדותיה השמרניות והכוחניות של ארצות הברית. אפשר להניח כי בתום 60 הימים שהוקצבו לקונגרס כדי לדון בהסכם, הוא יעבור את הבחינה המדוקדקת הזו, גם אם יאושרר ככל הנראה בעזרת וטו נשיאותי.

אותו גורם במחלקת המדינה העריך כי לאחר שלב האשרור בקונגרס, יחל הממשל האמריקאי לעקוב אחר יישומו של ההסכם בתיאום עם פורום המדינות P5+1. הוא הוסיף והדגיש שהוא מאמין כי בשלב היישום, מזכיר המדינה קרי ישמור על קשרים עם שר החוץ האיראני, מוחמד ג'וואד זריף, אם כי בפרופיל נמוך.

תוך כדי משא ומתן, חזינו בהתקרבות בעמדותיהם של ארצות הברית ושל האיחוד האירופי, סביב נושא האינטרסים המשותפים וחזונן לפתרון סכסוכים.

אירופה, רוסיה וסין רואות אמנם בהסכם וינה קו פרשת מים היסטורי וחיובי, אך ברבות ממדינות ערב - ובמיוחד במפרץ - שוררת דאגה רבה. על כן, רוב המנהיגים הערביים העניקו להסכם קבלת פנים צוננת.

במדינות אלה, ובעיקר בסעודיה, חוששים מהתחזקותה האזורית של איראן בסוריה, בעיראק ובתימן. הנשיא אובמה הכריז כי הממשל מושיט את ידו למדינות המפרץ, במסגרת דיאלוג שהחל בקמפ דייוויד במאי האחרון. הממשל מקווה להניח את דעתן של מצרים, של ירדן, של סעודיה ושל מדינות המפרץ, ולהבטיח להן כי אכן יעמוד לצידן במלחמה נגד הטרור באיזור (הנתמך וממומן ע''י איראן). אך קבלת הפנים הצוננת שהוזכרה לעיל בתגובה להסכם הגרעין עם איראן רק ממחישה שמנהיגי ערב עדיין לא השתכנעו לחלוטין.

בישראל המצב שונה לחלוטין. ראש הממשלה נתניהו יצא נגד ההסכם בלי שום היסוס ובכל הכוח, וכינה אותו "טעות היסטורית"; כזו שמסכנת את ביטחונה של ישראל ואת שלום העולם המערבי כולו. עמדה זו עומדת בניגוד לפרשנות של כמה מראשי מערכת הביטחון ומומחי הגרעין המובילים בישראל, בהם גם עוזי עילם, לשעבר ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, שאמר בראיון לרשת ב' ב-15 ביולי כי ההסכם דוחה את תוכנית הגרעין של איראן בעשר שנים לפחות.

על פי גורם המקורב לנתניהו, ראש הממשלה יתערב בכל כוחו במאבק על הסכם הגרעין בקונגרס. לעת עתה, הוא מבקש תמיכה בעיקר מהשדולה היהודית הימנית בארצות הברית, כולל ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים הגדולים באמריקה ואיפא"ק. נתניהו אינו בוטח באובמה, ורואה בו מנהיג נאיבי שמעדיף את קרבתם של הערבים על פני מדינת ישראל. מסיבה זו, הוא מעכב את ההחלטה אם לקבל או לדחות את הצעתו של אובמה לחבילת סיוע ביטחוני עד לאחר סיומו של הדיון בקונגרס.

ישראל היא בלי ספק המפסידה הגדולה ביותר בהתפתחות הדרמטית הזו. יחסיה עם הממשל האמריקאי סבלו מכה קשה ואולי אף בלתי הפיכה, שללא ספק תמשיך להדהד עוד זמן רב. בעקבות ההסכם ותגובתו של נתניהו, ירושלים מבודדת היום בזירה הבינלאומית עוד יותר מתמיד. גם כוח ההרתעה שלה באזור נחלש, בשל הנתק הגלוי בברית שלה עם וושינגטון. המצב החמור הזה שאליו נקלעה ישראל עלול להסלים לאסון של ממש, אם נתניהו והרפובליקאים יצליחו להפיל את ההסכם בקונגרס.