שנה לצוק איתן, הישראלים מדחיקים את העבר ומתעלמים מהעתיד

ביום ראשון האחרון (28 ביוני) הדרימה סיעת המחנה הציוני לסיור ביישובי עוטף עזה ובאשקלון, לציון שנה למבצע צוק איתן ברצועת עזה. המפגשים הטעונים שקיימו יו"ר הסיעה יצחק הרצוג וחבריו עם תושבי הדרום, שבאותו בוקר אף חוו אזעקת צבע אדום, קיבלו ביטוי קטן בתקשורת. מהדורות החדשות עסקו באותו יום בהרחבה במתווה ייצור הגז הטבעי, שהוציא ערב קודם אלפי אנשים לרחובות תל אביב להפגנת מחאה נגד מה שהגדירו ככניעת הממשלה לבעלים של מאגרי הגז. גם משבר הדיור והשבתת בתי הספר במחאה על הצפיפות בכיתות תפסה מקום רב יותר. אפילו הדרמה הכלכלית המתחוללת ביוון עיניינה את הישראלים הרבה יותר מהעיסוק בצוק איתן, שהשלכותיו קריטיות לעתיד ילדיהם ונכדיהם. זאת, בשעה שגוברות ההערכות במערכת הביטחון שסבב הלחימה הבא עם חמאס הולך ומתקרב.

רק לפני שנה חוו הישראלים את טראומת האזעקות ומלחמת הרקטות עם חמאס שנמשכה חמישים יום, טראומה אשר גבתה את חייהם של 72 חיילים ואזרחים, שיבשה את חופשת הקיץ בערי הדרום והמרכז, והסבה פגיעה כלכלית עצומה למשק. כעת נראה שרובם מעדיפים לעצום עיניים ולהעדיף לעסוק בצרות הרחוקות של העם היווני. למרות חידוש הירי על יישוב הדרום, אף הפגנה לא נראתה ברחובות תל אביב מאז צוק איתן במחאה על אוזלת ידה של הממשלה בנושא הביטחוני או על השיתוק המדיני. כמו מדובר בגזרת גורל, הישראלים מעדיפים להדחיק את המציאות הסוגרת עליהם ואת הדיווחים על כך שחמאס חזר לבנות את המנהרות וחידש את מלאי הרקטות. נדמה שאיש בציבור אינו מבקש לקיים דיון ציבורי אמיתי בשאלות: האם אפשר אחרת? האם יש ברירה?

בכלל, המאבקים בין שמאל לימין מאז הבחירות מתאפיינים בעיקר בקרבות תרבות בסגנון אלה שמשלהבת שרת התרבות מירי רגב. הוויכוח המדיני לא קיים, הרבה בשל העובדה כי גם בתוך הממשלה הימנית-חרדית שנתניהו הקים הויכוח הזה איננו מתרחש, ולנוכח חיוורונה של האופוזציה שאינה מצליחה לבנות סדר יום מדיני אלטרנטיבי.

אם לשפוט על פי תוצאות הבחירות האחרונות, מרבית הישראלים השתכנעו מהנרטיב שהציג בפניהם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ושלפיו אין עם מי לדבר בצד הפלסטיני, ואין הרבה מה לעשות מול איומי חמאס זולת מהלכים צבאיים מעת לעת. מה שמדאיג במצב הזה הוא היעלמותו של הנרטיב האלטרנטיבי כמעט לחלוטין. משנה לשנה נדמה שהברירה המדינית לנתניהו הופכת, לפחות בשיח הציבורי, לזניחה.

זו הסיבה שדבריו הנכונים והחשובים כל כך של יו"ר האופוזיציה הרצוג בסיורו בדרום נבלעו בתוך בליל הכותרות האחרות. "נתניהו כהרגלו בורח ומטייח ומכסה את הכישלון במסר ראוותני… אני שואל את אזרחי ישראל, מישהו חושב שהוא הצליח? מישהו חושב שתושבי נתיב העשרה או שדרות ואשקלון בטוחים היום?"

גם דבריה של מספר 2 במחנה הציוני, שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני, השאירו את הציבור והתקשורת באדישותם. לבני, שבעת מבצע צוק איתן כיהנה כחברה בקבינט המדיני-ביטחוני, נגעה בדבריה בנקודה המרכזית: "המבצע התאפיין בנחישות ונכונות להקרבה של חיילי צה"ל - והסתיים בהססנות מדינית של נתניהו. אלמלא הססנות זו, המציאות של תושבי העוטף הייתה משתנה מהקצה אל הקצה. המבצע היה מסתיים בהחלטה בינלאומית לפירוז הרצועה ובמלחמה משותפת, ולא רק ישראלית, בטרור החמאסי והדאע''שי". גם דברים אלה לא הדהדו בציבור הישראלי.

בנימין נתניהו, שנבחר מחדש לכהונה רביעית רק לפני חודשים בודדים, מעולם לא נדרש לתת דין וחשבון לדבריו אחרי מבצע צוק איתן, על האפשרויות המדיניות הממתינות לישראל. הוא עצמו הרי אמר במסיבת עיתונאים לקראת הפסקת האש כי "יש שינוי במערך האזורי שייתכן והוא מייצר אפשרויות חדשות ואני כראש הממשלה מעוניין למצות את הפשרות הזאת... מי תומך בחמאס? קטאר, טורקיה, איראן וזהו. העולם הערבי נגדו".

מאז חלפה כמעט שנה, ושום יוזמה אזורית לא נראית באופק. נתניהו שקוע עמוק בתוך אזור הנוחות שלו: מצד אחד הוא לא מנהל שום משא ומתן עם הפלסטינים, ומצד שני מספרי הרקטות שנורות מעזה לישראל עוד לא מעוררים צעקה ציבורית. גם במערכת הבחירות נתניהו לא עומת כראוי עם הפערים בין המציאות לבין ההבטחות שנתן בעבר. הוא הצליח לחמוק מכישלונו המתמשך כמדינאי, ולשכנע את הישראלים שהוא האיש המתאים ביותר להעניק להם ביטחון. אך האם אין קשר בין ביטחון לתנופה מדינית?

העדר האלטרנטיבה בשיח הציבורי הוא גם כישלונם של בכירי האופוזיציה הרצוג, לבני ויו"ר יש עתיד, יאיר לפיד. שני האחרונים ישבו בממשלת נתניהו בצוק איתן, ומאמינים בכל לבם בוועידה אזורית עם מדינות ערב מתונות ובמו"מ עם הפלסטינים. הם אומרים שיש קשר ישיר בין בידודה המדיני הגובר של ישראל והמשבר עם הממשל האמריקאי לבין החרמות נגדה בעולם, אך הם לא מצליחים לשכנע את הישראלים בצדקת דרכם.

לפיד חזר לאחרונה מסבב פגישות מדיניות מוצלח מאוד בארה"ב, שבו מצא פרטנרים נלהבים ליוזמה האזורית. אולם בשובו לישראל הוא לא ממש הצליח לעורר את הנושא לכדי דיון תקשורתי-פוליטי. רשמיו מהביקור נבלעו בדרמת הגז שאחזה בציבור - המשך ישיר למחאה החברתית מקיץ 2011. שנה אחרי צוק איתן, זו נקודת זמן מתאימה לדון בשאלה מה ישראל יכלה להרוויח מהעימות הצבאי, ומה המשמעות של סבב הלחימה הבא שמחכה מעבר לפינה. למרבה הצער, לדיון הזה אין כרגע קהל.