דילוג לתוכן העיקרי

תרבות פוליטית: שיכרון הכוח של רגב ובנט

בקוצר ראייתם, שרת התרבות מירי רגב ושר החינוך נפתלי בנט מתנהלים כאילו להם ורק להם יש מונופול על התרבות הישראלית. אמנם הימין יחבק ויריע, אבל בדיוק בנקודה הזאת יכול להיגרם נזק לחופש הביטוי האמנותי.
Likud legislator Miri Regev, a former brigadier general and political hardliner of Moroccan origin, looks out a car window during a campaign stop in Netanya, north of Tel Aviv February 25, 2015. Israel's Sephardic community, Jews of Middle Eastern descent, have traditionally been the Likud party's backbone. But political analysts say Sephardim, disproportionately poorer than Israel's Ashkenazi Jews with roots in Europe, may throw their support elsewhere in the March 17 election, angry over the high cost of

שרת התרבות והספורט מירי רגב התכוננה היטב לפגישתה הראשונה עם נציגי מוסדות התרבות בישראל ביום חמישי השבוע [11 ביוני]. רגב, שכבר מיומה הראשון בתפקיד עלתה על מסלול התנגשות עם "האמנים השמאלנים", הגיעה מלווה ביועצים משפטיים ועם מטרה ברורה להראות לחבורת "השמאלנים" מי בעלת הבית החדשה.

יום קודם לכן, עמדה רגב במרכזה של סערה, לאחר שאיימה על השחקן הערבי נורמן עיסא שתשלול את תמיכת המדינה בתיאטרון "אלמינא" שהקים יחד עם אשתו היהודייה – ככל שיתמיד בסירובו להופיע בבקעת הירדן ממניעים פוליטיים.

"הלחץ המופעל עליי גובל בסחיטה", כתב עיסא בעמוד הפייסבוק שלו, והתחנן: "אל תאלצו אותי לנהוג בניגוד למצפוני רק כדי להסיר את האיום הזה".

רגב לא התרגשה מהקריאה הנרגשת ומהסערה התקשורתית שהתלוותה אליה, נהפוך הוא. היא זיהתה הזדמנות להמשיך ולהוכיח לציבור שבחר בה שהיא אינה מתרפסת מול "דיקטטורת השמאל" באמנות. "אני תומכת בחופש הביטוי", היא הודיעה, "אבל משרד התרבות לא צריך לממן מתקציב המדינה קבוצות וארגונים שעושים דה לגיטימציה למדינת ישראל ותומכים בחרמות".

אפשר להתווכח על הגישה והאג'נדה של רגב, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא הציגה טיעון לגיטימי. הבעיה היא אחרת וחמורה הרבה יותר – מדובר בשיכרון הכוח של השרה החדשה; כמי ששייכת למחנה שניצח בבחירות, רגב לא מפסיקה לנופף בעובדה הזאת גם בשבתה על כיסא שרת התרבות של כ-ו-ל-ם.

וכך, באותה פגישה טעונה ביום חמישי עם נציגי האמנים, הסבירה להם רגב בצורה ישירה ובוטה את עובדת החיים הבאה: "אנחנו קיבלנו 30 מנדטים, אתם רק 20. אנחנו יודעים שהשמאל מנכס לעצמו את התרבות, אנחנו לא צריכים להתבלבל מי זה הציבור ובמי הוא בחר. אני קובעת את הקריטריונים ויכולה להחליט (...) שכל הכסף עובר רק לפריפריה וליהודה ושומרון".

אז נכון, רגב קובעת את הקריטריונים, ואת המשפט הזה אמרה לאחר ייעוץ משפטי, אך רגב עדיין אינה מבינה כנראה שהבחירות מאחורינו ועכשיו היא שרה. הליכוד אמנם בשלטון, אבל זה לא אומר שהיא צריכה להשפיל ולרמוס ברגל גסה את המחנה היריב שהפסיד. מעט ממלכתיות ונדיבות של מנצחים לא הייתה מזיקה במקרה שלה. אבל רגב ממשיכה בקמפיין הבחירות, ונוהגת כאילו היא בעיצומם של פריימריז על מקום ברשימת הליכוד לכנסת. ליכודניקית גאה עד הסוף, שלא עושה חשבון לחבורת השמאלנים המתנשאים שסמוכים כעת על שולחנה, ושלא מתנצלת על אהבת המולדת.

בהתנהלות הזאת אין שום קשר להדר הז'בוטינסקאי ותפיסתו הדמוקרטית, או לראש הממשלה המיתולוגי מהליכוד מנחם בגין שידע להיות ראש הממשלה של כולם.

נראה שאת רגב כל זה לא מעניין. מה שחשוב הוא שבבחירות הבאות, שאיש לא יודע מה יהיה מועדן, רגב תוכל לבוא לציבור בוחריה בימין עם ארסנל שלם של דוגמאות ומעשים בהם הפגינה נחישות, השפילה את השמאל והראתה לאמנים השמאלנים מי כאן שולט. עיסא הוא קורבנה הראשון; ודאי יהיו עוד.

השחקן הוותיק והמוערך שלמה וישינסקי, שנכח בפגישה, היטיב לתאר את תמונת המצב בצאתו: "אין מה לעשות, הם ניצחו ואנחנו הפסדנו. אבל אפשר לעבוד בשיתוף פעולה (...) אנחנו תלויים בה ואני מאחל לה הצלחה".

וישינסקי הוא אב שכול. בנו ליאור נהרג בפיצוץ נגמ"ש ברפיח בשנת 2004, כשנה לפני ההתנתקות. לרגב או לחבריה בימין ובליכוד אין שום יתרון על פניו במבחן הציונות או המחויבות למדינה. הוא הקריב בעד הסמלים והערכים האלה את בנו בכורו שחונך מהבית לכך. לכן האמירה הזאת של וישינסקי, לכאורה סוג של "הרכנת ראש", היא דווקא מלאת חוכמה. היא חושפת את רגב במערומיה הפוליטיים הפופוליסטיים, שבקוצר ראייתה מאמינה שמעתה לה ורק לה יש מונופול על התרבות.

ברור שוישינסקי כואב את הסיטואציה המשפילה, אבל הוא בוחר שלא להתעמת עם רגב ולא לפתח איתה דיון על גבולות התרבות ועל מה היא אהבת המולדת. זאת בניגוד לשחקן גברי בנאי, שכינה את רגב לאחר מינויה לשרת התרבות "בהמה", ובכך איפשר לה לצבור עוד הון פוליטי בימין.

רגב, כפי שהצהירה בעצמה גם בתקשורת וגם בפגישתה עם האמנים, תשלול תקציבים מכל מי שיחטא בדה לגיטימציה למדינת ישראל. זו זכותה ובמקרי קיצון זו אפילו חובתה. הקושי עם רגב הוא שאין לה בלמים, ודה לגיטימציה הוא מושג לא בהכרח מדיד שנתון לפרשנות. בדיוק בנקודה הזאת יכול להיגרם נזק לחופש הביטוי האמנותי.

כמוה גם חברה לממשלה, יו"ר הבית היהודי ושר החינוך נפתלי בנט, שהורה השבוע [9 ביוני] להוציא את הצגת תיאטרון אל-מידאן "הזמן המקביל" מסל התרבות. ההצגה נכתבה ובוימה על ידי בשאר מורכוס בהשראתו של האסיר הביטחוני וליד דקה, המרצה עונש מאסר עולם על חלקו בחטיפתו, בעינויו וברציחתו של החייל משה תמם בשנת 1984.

ההצגה אושרה על ידי ועדת הסל ב-2014 לאחר שלא נמצאו בה תכנים בעייתיים. בעקבות מחאת משפחת תמם, שקל בנט את העניין ופסל את ההצגה משקולים ערכיים. בנט הסביר: "אזרחי ישראל לא יממנו מכיסם הצגות שסובלניות כלפי רוצחי חיילים".

בנט זכה, כצפוי, לחיבוק ולתשואות מימין, הבסיס האלקטורלי שלו, למרות שההצגה כאמור אושרה על ידי ועדת הסל בשנית לאחרונה, ובעצם אושרה עוד בימי השר שי פירון לאחר שלא נמצאו בה אלמנטים פוגעניים ומסיתים. אבל לבנט היה חשוב כבר כעת להטביע חותם. כמו במקרה של רגב, אם זו שיטה – יש מקום לדאגה.

More from Mazal Mualem

Recommended Articles