דילוג לתוכן העיקרי

נתניהו מעדיף את בכירי הליכוד שלצדו קטנים וחלשים

המשא ומתן הקואליציוני הסתיים, וכמו בכל הכהונות הקודמות של נתניהו, גם כעת שרי הליכוד נותרו מובכים וממורמרים. האם הפעם מישהו מהם יעז לאתגר את מנהיגותו במפלגה? רוב הסיכויים שלא.
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu (R) and Strategic Affairs Minister Yuval Steinitz attend a Likud party meeting at parliament in Jerusalem May 11, 2015. REUTERS/Ronen Zvulun  - RTX1CG4C

"את תיק החוץ אני משאיר אצלי. אני הולך להרחיב את הממשלה כבר בזמן הקרוב, ואצטרך לתת אותו. לכן אין סיבה לשים שם מישהו לזמן כל כך קצר". את הטקסט, הזה בנוסחים כאלה ואחרים, שמעו שרי הליכוד הבכירים סילבן שלום, גלעד ארדן, ישראל כץ ויובל שטייניץ בשיחות ישירות ועקיפות שקיימו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו.

שלום, בן 57, כבר כיהן כשר חוץ. ארדן, בן 45 והצעיר שבחבורה, הוא הפופולרי והמוערך ביותר מבין שרי הליכוד בתוך המפלגה ומחוצה לה. בימים הקשים ביותר לליכוד בקמפיין הבחירות, הוא חירף נפשו בהגנה בתקשורת על בני משפחת נתניהו. שטייניץ, בן 58, הפך לבדיחה כמעט בכל תוכנית סאטירה בשל נאמנותו המוחלטת לנתניהו ורעייתו. ישראל כץ, שיחגוג בספטמבר הקרוב 60, תקוע כבר שתי כהונות במשרד התחבורה. כל אחד מהארבעה חשב שהוא מתאים למשרת שר החוץ - אבל מסתבר שנתניהו לא התכוון לרגע להעניק לאף אחד מהם את התפקיד הנחשק.

ראש הממשלה יכול היה למסור את התיק כפיקדון עד לרגע שבו יצטרך למסור אותו לסיעה אחרת במסגרת הרחבת הממשלה, אבל הוא אפילו לא שקל לעשות זאת ולא רק מסיבות קואליציוניות. נכון ליום חמישי בבוקר (14 במאי), ראש הממשלה מעדיף להשאיר את משרד החוץ ללא שר בתקופה מדינית סוערת, שבה מדיניות החוץ של ישראל סופגת מהלומות על בסיס יומיומי, ובלבד שאיש בליכוד לא יגדל לכדי איום ממשי עליו בתפקיד שמעניק למי שממלא אותו דימוי ממלכתי ומנהיגותי.

בכירי הליכוד חשו תחושה עזה של דז'ה וו כששוחחו עם נתניהו בימים האחרונים. הוא, כדרכו, הבטיח להם שיהיה בסדר ושהם יפוצו בדרך כזו או אחרת, אבל גם הם ידעו שטוב כבר לא יצא מחלוקת התיקים. זו כבר הפעם הרביעית שיו"ר הליכוד מתעקש להפוך את התהליך הזה למצעד של רגעים משפילים עבור חברי מפלגתו. כמו תמיד, הוא השאיר את שיבוץ שרי הליכוד לרגע האחרון ממש, מתוך ההנחה שככל שהבשורות המאכזבות ינחתו על ראשיהם קרוב כל כך להשבעת הממשלה, תתקצר תקופת האיומים והמרמור.

בגיל 67, כשמאחוריו ניצחון גדול בבחירות ורגע לפני שהוא משביע את ממשלתו הרביעית, בנימין נתניהו עדיין דואג לכך שאיש מהליכוד לא יאפיל עליו. זה עניין של אופי וגישה ניהולית כלפי מה שהוא תופס כאיומים. מנקודת מבטו של נתניהו - השיטה הזאת עובדת: עובדה היא שאין בליכוד כיום אף אדם שמסכן את מעמדו. האחרון שניסה לקרוא עליו תיגר, שר הפנים לשעבר, גדעון סער, עבר התעללות פוליטית, נשבר ופרש.

נתניהו באופן מודע לגמרי אינו מגדל יורש, ואינו רוצה לידו פוליטיקאים חזקים מדי. זה נכון גם לגבי איומים מחוץ לליכוד: אחרי בחירות 2013, יו"ר יש עתיד הפופולרי, יאיר לפיד, נשלח למשרד האוצר אף שלא רצה בתפקיד ולא התאים לו. לפיד רצה את תיק החוץ, אולם נתניהו הריח סכנה ברורה ומיידית, וכבר דמיין את לפיד מסתובב בין בירות העולם והופך בעיניי הציבור הישראלי למנהיג לגיטימי. תאוריות הקונספירציה במערכת הפוליטית גם מדברות על כך שנתניהו סייע לשר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, לחסל ציבורית את יריבם (המשותף), הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, אשר בשנים מסויימות הפך לאחד האנשים הפופולריים ביותר בישראל, התכוון להיכנס לפוליטיקה ואף לרוץ אולי לראשות הממשלה.

ההיסטוריה הפוליטית הקרובה והרחוקה בליכוד מלאה בדמויות בכירות שעזבו את המפלגה רק בגלל שנתניהו לא נתן להן לגדול, והתעמר בהן מרגע שהפכו לאיום על מעמדו. המשוואה אומרת שככל שאתה פופולרי יותר בליכוד, כדאי יותר שתתחיל לחשב את קצך [הפוליטי] לאחור. כמו סער, גם משה כחלון, שר האוצר המיועד, עבר את אותו תהליך. אולם במקרה שלו, הוא החליט לתרגם את הפופולריות הציבורית הגדולה שלו לכוח פוליטי עצמאי והקים מפלגה. אחת ההנאות הגדולות של כחלון בימים האלה היא לראות את חבריו לשעבר בליכוד כוססים ציפורניים בהמתנה לגזר הדין שיקבלו מנתניהו, בזמן שהוא הצליח להבטיח כבר מזמן - עוד במהלך המשא ומתן להרכבת הממשלה, את תיק האוצר היוקרתי ועוד שורה של הישגים.

נתניהו נמצא במצב תודעתי מתמיד של חשש מאיומים פוליטיים, מפוטש או מהקמת קואליציות נגדו, גם במצב הנוכחי שבו הוא השליט הבלתי מעורר במפלגתו. זו הסיבה שהוא תמיד נוהג במדיניות של הפרד ומשול בניהול צמרת הליכוד. יש הטוענים כי הוא גם דואג לסכסך בין בכירי המפלגה. עובדה היא שאין כיום מחנות או אופוזיציה משמעותית בליכוד כפי שהיה בתקופת היו"ר לשעבר יצחק שמיר. וכשכל אחד מבכירי המפלגה דואג לעצמו, כוח המיקוח שלהם מול היו"ר נמוך ביותר.

ערב הרכבת ממשלתו הראשונה של נתניהו, לאחר ניצחונו המפתיע על שמעון פרס בבחירות 96', הוא עשה הכל כדי להקטין את אריאל שרון ,שסייע לו רבות בהשגת התמיכה של הקול החרדי. הוא הציע לשרון, שבו ראה איום פוליטי ממשי, לחזור למשרד השיכון. לדן מרידור, שנחשב אז לכוכב עולה במפלגה, הוא הציע שורת תיקים זוטרים כמו התיירות. אולם בסופו של דבר נתניהו נכנע לאיומים. דוד לוי, אז שר החוץ המיועד, הודיע שאם לא יימצא פתרון הולם לשרון הוא יישאר מחוץ לממשלה. לשרון נתפר תיק מיוחד - "תשתיות לאומיות". מרידור מונה לשר האוצר, אך בהמשך סבל מהתעמרויות של נתניהו והתפטר. כך היה גם ב-2009 עם סילבן שלום, שאיים להישאר בחוץ אם לא ימונה לשר החוץ, ולבסוף זכה לחבילת פיצוי בדמות שני משרדים.

גם בפעם הרביעית, נתניהו יגיע אל קו הסיום אחרי שחילק לבכירי הליכוד את המעט שנשאר לו מהמו"מ הקואליציוני. גם הפעם הוא ישאיר במפלגתו שרים חלשים, ממורמרים וכעוסים. השאלה היא מי מהם, אם בכלל, יעז בהמשך לקום ולאתגר את מנהיגותו ולהתמודד מולו על ההנהגה. כפי שזה נראה כרגע, מה שהיה הוא שיהיה.

More from Mazal Mualem

Recommended Articles