היורשים שמטרידים את נתניהו

אחת התעלומות המוזרות ביותר של הפוליטיקה הישראלית היא איך הגיעה המדינה למצב בו אין לבנימין נתניהו אלטרנטיבה פוליטית ברורה, וכי אף אחד מהמתמודדים מולו לא נתפס כמי שיכול למלא את אחד התפקידים הרגישים ומסוכנים ביותר בעולם, ראש ממשלת ישראל.

ההיסטוריה הפוליטית הישראלית עמוסת יריבויות, מנהיגים, טוענים לכתר, "נסיכים" פוליטיים ודמויות מיתולוגיות, שהתמודדו על ההנהגה במשך עשרות שנים, מאז פרישתו של מייסד המדינה דוד בן גוריון [1963]. מפלגת העבודה ניפקה את לוי אשכול, משה שרת, גולדה מאיר, משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין, שמעון פרס, חיים רמון, יוסי ביילין ורבים אחרים. הליכוד הביא את מנחם בגין ואחריו יצחק שמיר, דוד לוי, אריאל שרון, משה ארנס ורבים אחרים. נתניהו זרח בשמי הפוליטיקה הישראלית כשחזר משליחותו באו"ם ב-1988, ותוך שמונה שנים נבחר לתפקיד ראש הממשלה. מאז ועד היום, הולכת הפוליטיקה הישראלית ונחרבת, נווה מדבר שופע כישרונות ודמויות בולטות הופך למדבר שממה.

הסיבות לכך מגוונות וכבר נסקרו במאמרים רבים: הבולטת שבהן היא חוק הצינון האנטי-דמוקרטי שחוקק יובל שטייניץ בשמו של נתניהו בעשור הקודם, אשר כופה על קצינים ובוגרי מערכת הביטחון הישראלית ארבע שנות צינון מחוץ לפוליטיקה ומונע מהם, הלכה למעשה, את ניצול הפופולאריות והשנים הפוריות ביותר שלהם (בדרך כלל הם משתחררים בגיל 55) לטובת כניסה למערכת הפוליטית. מאגר ההנהגה הישראלי הגדול והחשוב ביותר הוא צה"ל, המוסד, השב"כ ומערכת הביטחון, שמנפקים מדי מחזור שורה של גנרלים מנוסים, מוכרים ופופולאריים. פס הייצור הזה נחסם.

בנוסף, יש את נתניהו עצמו, שהקים סביבו מערכת שחיקה ובלימה מתוחכמת, סוג של "חומת אש" המזהה כל איום פוטנציאלי מתקרב בשלב מוקדם ופועלת לסכל אותו. הדוגמה הטובה ביותר היא הרמטכ"ל לשעבר רב אלוף גבי אשכנזי, שנתפס בישראל כ"תקווה הלבנה הגדולה" של מחנה המרכז-שמאל, אבל נאלץ לבלות את חמש השנים האחרונות בהגנה על שמו הטוב לאחר מתקפה משפטית ותקשורתית משולבת. התיק נגד אשכנזי ייסגר בקרוב, אבל השנים האבודות לא יחזרו.

הסיבה השלישית והאחרונה היא העובדה שנתניהו לא מאפשר לאף אחד מיריביו הפוליטיים לצמוח, לתפוס גובה ולהפוך לאלטרנטיבה. כל מי שמגלה ניצני פופולאריות או פוטנציאל הנהגה בתוך הליכוד, מגורש או נדחק החוצה. כך פרשו משה כחלון וגדעון סער; כך כמעט פרש בפעם הזו גלעד ארדן; כך פירק נתניהו את הממשלה, כשזיהה שיאיר לפיד מתחיל לתפוס גובה, והעדיף ללכת לבחירות ובלבד שלא יאפשר ללפיד לקצור את פירות מדיניותו הכלכלית.

במצב הדברים, היריבים נגדם מתמודד נתניהו מאז שב לכס ראש הממשלה ב-2009 אינם "כבדי משקל" ולא נתפסים בציבור כראשי ממשלה פוטנציאליים. כך היה מול ציפי לבני ב-2009, מול יאיר לפיד ב-2013 ומול יצחק (בוז'י) הרצוג ב-2015. יריב פוטנציאלי מר נוסף, אביגדור ליברמן, איבד את סיכוייו ערב הבחירות האחרונות, כשחקירה משטרתית משולבת נגד בכירים במפלגתו התפוצצה עם פתיחת הקמפיין. ליברמן עצמו מאשים את נתניהו בקונספירציה הזו, ומצביע על קשריו ההדוקים של ראש הממשלה עם ראשי רשויות האכיפה בישראל, ובעיקר היועץ המשפטי לממשלה (שהיה בעבר פרקליטה של משפחת נתניהו) ומפכ"ל המשטרה, שקיבל מנתניהו ישירות שנת כהונה נוספת.

בשבועות האחרונים צצים לנתניהו שני מתחרים פוטנציאליים מעניינים, שניהם פוליטיקאים מהמפה המוניציפלית, שניהם עומדים בראש ערים חשובות בישראל, שניהם נחשבים למנהלים משובחים ופופולאריים מאוד בעריהם, שניהם לוטשים מבט לכיוון כס ראש הממשלה ומול שניהם תיפתח בקרוב מערכת שחיקה. המדובר בראש עיריית ירושלים ניר ברקת, ובראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי.

ירושלים ותל אביב הן שתי הבירות של ישראל. ירושלים היא הבירה הרשמית, הערכית, הדתית והלאומית. תל אביב היא בירת החילוניות הישראלית, עיר ליברלית, קוסמופוליטית, ססגונית, שנחשבת לסוג של "בועה" נפרדת ומדינה עצמאית בתוך ישראל.

ברקת, בן 55, מכהן כראש עיריית ירושלים מאז 2008. חולדאי, בן 71, עומד בראש עיריית תל אביב מאז שנת 98'. שניהם פופולאריים ביותר בעריהם. ברקת, שהיה רב סרן בצנחנים, עשה חיל בתחום ההייטק ונחשב לראש העיר העשיר בישראל. הונו האישי מוערך בכ-500 מיליון שקל. למרות היותו חילוני, הוא מקובל בקרב כל שכבות האוכלוסייה הירושלמיות, אפילו החרדים הקיצוניים וחובשי הכיפות הסרוגות. ברקת הוא טכנוקרט יעיל, איש נחוש ויצירתי שהצליח לבלום את ההגירה השלילית ממנה סבלה ירושלים בעידן הנוכחי ולבצע בה מהפך תודעתי, תרבותי וחברתי.

חולדאי נחשב ל"נשיא הבועה התל אביבית", טייס קרב מהולל בעברו שהשתחרר מצה"ל בדרגת תת אלוף, איש מפלגת העבודה בדעותיו, שכבר השתעשע כמה פעמים ברעיון לקפוץ למימיה העכורים של הפוליטיקה הארצית, אך חזר בו.

בשיחות רקע שמקיים חולדאי בשבועות האחרונים הוא מודה שהיה על סף התמודדות נגד יצחק הרצוג לפני הבחירות האחרונות, אך נמלך בדעתו ברגע האחרון. מקורביו אומרים כי עכשיו, אחרי שהרצוג לא הצליח לנצח את נתניהו למרות תנאי פתיחה לא רעים, חולדאי שוקל ברצינות לקרוא תיגר על מנהיגותו של בוז'י ולנסות לכבוש את מפלגת העבודה. חולדאי יודע שזו ההזדמנות האחרונה שלו, לאור גילו המתקדם. הוא עוד לא קיבל את ההחלטה הסופית, הוא כרגע בודק את השטח ואת הסיכויים.

סרט דוקומנטרי ששודר לאחרונה בערוץ 10 אודות הרצוג, פגע קשות בתדמיתו של יו"ר המחנה הציוני והפיח גל של רינונים במפלגה על הצורך להחליף את בוז'י במועמד חזק יותר, עם "קילינג אינסטינקט" פוליטי, עם רקע ביטחוני, שיוכל לקרוא תיגר על רצף הניצחונות של נתניהו. יוצרת הסרט, העיתונאית ענת גורן, קיבלה נגישות לחדרי החדרים האינטימיים של קמפיין הרצוג, והתוצאה שהובאה בפני הצופים הייתה מביכה. רון חולדאי שוקל עכשיו לנצל את ההזדמנות הזו. לא בטוח שיחליט לעשות את זה, ואם כן, לא בטוח שיצליח.

ברקת, לעומתו, במצב מסובך יותר. הוא היה בעל הברית של נתניהו בשנים האחרונות, הביע בו תמיכה ועבד מולו ואתו באינטימיות. ערב הבחירות הגיעו ברקת ונתניהו לסיכום מפורש לפיו תפקיד השר לענייני ירושלים יבוטל והסמכויות יוחזרו למשרד ראש הממשלה. ברקת שכנע את נתניהו כי אין צורך בשר לענייני ירושלים, מדובר במכשול בירוקרטי שמעכב את התפתחות העיר ומהווה עמדת כוח פוליטית מיותרת לפוליטיקאים משועממים, ללא תועלת כלשהי לציבור. ברקת צודק לגמרי בעמדתו זו, נתניהו הסכים איתה ואף הצהיר ערב הבחירות שאחריהן הוא ייטול לעצמו את סמכויות השר לענייני ירושלים ויעבוד מול ברקת.

השבוע [25 במאי], עם השבעת גלעד ארדן כשר, העניק נתניהו את התפקיד למקורבו, יו"ר הקואליציה לשעבר זאב אלקין. ברקת רתח. בלילה שבין שני לשלישי השבוע נערכה פגישה לילית בת ארבע וחצי שעות בלשכת ראש הממשלה. השתתפו בה, בנוסף לנתניהו, גם ניר ברקת, זאב אלקין ועו"ד דוד שמרון, מקורבו של נתניהו. במהלך הפגישה עלה ברקת לטונים גבוהים, הטיח באלקין שהוא "סוחט" את ראש הממשלה ועזב בטריקת דלת. כרגע, יש נתק בין הצדדים. ברקת זועם על נתניהו, על הפרת ההבטחה הפומבית ועל כי ייאלץ שוב לכתת את רגליו מול שר מיותר, נטול משמעות שינסה לעכב את מפעלי הפיתוח רק כדי לסחוט מינויים והשפעה פוליטית.

מאחורי הקלעים מבצבצת היריבות הפוטנציאלית. לא מזמן הגיעו ברקת ונתניהו ביחד לאירוע רב משתתפים בישיבת "מרכז הרב" בירושלים, אחד מסמלי הציונות הדתית החשובים ביותר בישראל. כשנכנס, זכה נתניהו למחיאות כפיים סוערות, אך הן התגמדו אל מול התשואות הסוערות שגרף ברקת. אנשים שנכחו באירוע מספרים על פניו האפורות של נתניהו, שחזה בפעם הראשונה בשידור חי מהשטח בפופולאריות הגואה של ראש העיר הצעיר. וזו אינה סתם פופולאריות גואה, זוהי פופולאריות שגואה במחוזות הכוח החשובים של נתניהו.

במקביל, החלו להגיע לנתניהו הרינונים על שמו של ברקת, שמוזכר על ידי אנשי ימין ופעילים פוליטיים כיורש אפשרי לביבי עצמו, לכשיפרוש. נתניהו לא רוצה לפרוש. הוא שונא דיבורים על יורשיו. הוא הקפיד לדחוק את כל יורשיו הפוטנציאליים למחוזות גלות פוליטיים ולקצץ את כנפיהם. אין סיבה שינהג אחרת במקרה של ברקת. זו הסיבה, לדברי גורמים פוליטיים בכירים בירושלים, שנתניהו "התהפך" על ברקת, הפר את הבטחתו בעניין השר לענייני ירושלים והחליט לבתק את ציר שיתוף הפעולה האינטימי ביניהם.

עכשיו מצפים הכל לתגובתו של ברקת. אין לו יותר מדי אופציות. אריאל שרון, בזמנו, הקפיד להתייצב לימינו של נתניהו ולשחק את תפקיד האיש הכי קרוב והכי נאמן, כדי לגרוף את הירושה לאחר התבוסה ב-1999. לברקת יהיה קשה לקבל את התפקיד הזה עכשיו. מצד שני, נתניהו כאן ואין לו כוונה ללכת לשום מקום. בחודשים הקרובים ייאלץ ברקת להסתגל למציאות החדשה, לנגב את הרוק מהפנים ולהמשיך הלאה.