מהיום שבו הודיע על פסק זמן מהחיים הפוליטיים לפני כשנתיים, משה כחלון לא הפסיק לחשוב על הרגע הזה - הרגע שבו ייכנס לפגישה בארבע עיניים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו כדי להציג לו את דרישותיו במשא ומתן להרכבת ממשלה. לפני שבוע וחצי (12 באפריל) זה קרה, כמעט כפי שכחלון רצה ודמיין. מי שעזב את הליכוד והקים את מפלגת כולנו חזר כמנצח, וצפוי להיות האיש החזק ביותר בממשלתו הרביעית של נתניהו, עם כוח פוליטי רב ורשימת דרישות שהתקבלו כמעט במלואן.
הפגישה הדרמטית הקודמת (יוני 2013) ביניהם בארבע עיניים הסתיימה מבחינת כחלון במפח נפש. התברר לו אז שנתניהו מתכוון להפר את הבטחה האישית שנתן לו ערב הבחירות הקודמות, ולא ימנה אותו ליו"ר מינהל מקרקעי ישראל. זו הייתה הבטחת פומבית, שניתנה, כך הסתבר, לצרכי בחירות, כדי להוכיח לציבור את מחויבותו של נתניהו לפתרון משבר הדיור.
באותו הרגע גמלה בלבו של כחלון ההחלטה לשוב לחיים הפוליטיים במסגרת שאינה הליכוד. בשיחות סגורות הוא דיבר על השקר של נתניהו ועל השימוש הציני שיו"ר הליכוד עשה בו לפני הבחירות. הוא אמר שכל עוד נתניהו בליכוד, הוא לא יהיה שם, והבטיח אז שמפלגה חדשה ובלתי תלויה בראשותו תוביל סדר יום כלכלי-חברתי אשר יתמקד בפתרון משבר הדיור ויוקר המחייה.
האחראי הישיר, אם כן, להקמת מפלגת כולנו הוא נתניהו, שהוסיף לשאפתנותו הרבה גם כך של כחלון את הרצון להוכיח את עצמו ולתקן את העוול שנעשה לו בהפרת ההבטחה לעמוד בראשות המינהל. לכן, כשכחלון התיישב מול נתניהו כראש מפלגת בת עשרה מנדטים אשר חיונית להקמת הממשלה, היה זה מבחינתו רגע של סגירת מעגל.
נתניהו יצא מגדרו כדי לשבור את הקרח בפגישה. "משה", הוא אמר לו, "חשוב לי שתצליח. אנחנו נעשה דברים גדולים ביחד. אקים ממשלה יציבה שתכהן ארבע וחצי שנים". כחלון, אחד הפוליטיקאים הממולחים בזירה כיום ומהבודדים שיכולים להתמודד עם מיומנותו הפוליטית של יו"ר הליכוד, לא יצא מגדרו אל מול החמימות שבה נעטף. הוא הציג רשימת דרישות וכינה אותן "ארגז כלים". הארגז הזה יאפשר לו להוביל כשר אוצר את הרפורמות בדיור, ביוקר המחייה ובמערכת הבנקאות, והוא כולל את השליטה במשרד האוצר, במשרד השיכון, במינהל התכנון ובוועדת הכספים. דרישה נוספת הייתה להימנע מהרכבת קואליציה צרה מדי, שעשויה לסבול מחוסר יציבות ומחולשה. משמעות הדבר היא צירופה לממשלה של ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן.
ליברמן וכחלון מתואמים כבר הרבה לפני הבחירות. יחד הם רקמו בשיחות ארוכות את התוכנית להפלת נתניהו באמצעות הקמתו של ציר משולש עם יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד. הציר הזה היה אמור למנוע מנתניהו להקים ממשלה לבדו, ולכפות על נתניהו או על הרצוג שותפות בראשות הממשלה ברוטציה עם אחד מהם. אולם הדברים התפתחו אחרת. למרות תחזיות למהפך או להיחלשות משמעותית, נתניהו התרומם כעוף החול והדהים את כולם, כולל את עצמו, עם שלושים המנדטים שהליכוד קיבל.
הקלפים אמנם חולקו מחדש, אך גם במבנה החדש שנוצר, וגם לאחר הקריסה של ישראל ביתנו בבחירות, התברר שציר כחלון-ליברמן עדיין פעיל ואפקטיבי. כחלון הסביר לנתניהו שעם קואליציה בלי ששת המנדטים של ליברמן, כלומר קואליציה בת 61חברי כנסת בלבד, הוא יתקשה להעביר רפורמות וחוקים משמעותיים, שבראשם תקציב המדינה הבא, הדו-שנתי.
בבוקר יום שני (20 באפריל), כשנתניהו בא לנשיא המדינה ראובן ריבלין כדי לבקש ממנו ארכה בת שבועיים להקמת ממשלתו הרביעית, ההסכמים הקואליציוניים עם כחלון והמפלגות החרדיות החלו כבר לקבל את צורתם הסופית. כחלון, מתברר, ידע למצות כמעט עד תום את עשרת המנדטים שלו ואת המעמד הפוליטי המיוחד שלו. מלבד ראשות ועדת הכספים הוא יכול לסמן "וי" על כל בקשותיו. במקום ועדת הכספים הוא פוצה בוועדה לענייני רפורמות שבראשה יעמוד איש מפלגת כולנו. בנוסף, הולך ומסתמן שגם ממשלת 67 חברי כנסת תקום לפי דרישתו, והוא יהיה זה שיצליח להשאיר את חברו ליברמן במשרד החוץ.
מי שחיפש להטיל על כחלון את תפקיד הסמן השמאל-מרכז המדיני של הממשלה החדשה, עשוי להתאכזב. זה נכון שבאופן כללי שר האוצר המיועד חושב שצריך לחתור להסדר מדיני עם הפלסטינים, אבל הוא אינו חושב שיש כרגע עם מי לדבר. אמנם נושאים מדיניים אינם האלמנט של כחלון, אך שורשיו האידאולוגיים נטועים עמוק למדי בהשקפת העולם הימנית של הבית הפוליטי שלו - הליכוד. בנוסף, כחלון נמנה בעבר על מתנגדי תוכנית ההתנתקות מעזה, ופעל במסגרת מורדי הליכוד כמקורבו של השר עוזי לנדאו. מאז לא ידוע על מהפך בדעותיו המדיניות.
יתרה מזאת, מרגע שמונה לתפקיד שר התקשורת ב-2009, כחלון ביסס את מעמדו הציבורי והפוליטי כמניף הדגל של המאבקים החברתיים, כאיש שבא לתקן עוולות של שנים. הוא עבד אך ורק בזה. ממוקד לגמרי במטרה הקפיד כחלון שלא להישאב לעיסוק בדברים אחרים. חשוב לזכור זאת כדי להבין שלכחלון אין אינטרס ואין כוונה להיות משענתו של השמאל-מרכז המדיני בממשלת הימין-חרדים שתקום. עצם העובדה שהוא מכשיר את המשך ישיבתו של ליברמן במשרד החוץ, ושהנושאים המדיניים לא עלו באופן משמעותי בפגישותיו האחרונות עם נתניהו, מהווה את הביטוי המעשי הראשון לכך.