כפי שניתן היה לצפות, המסר שתת שר החוץ האמריקאי, וונדי שרמן, העבירה השבוע (27 באפריל), שלפיו הממשל יתבונן מקרוב בממשלה החדשה שיקים בנימין נתניהו כדי לבחון אם היא "תיראה כמי שנסוגה ממחויבותה לפתרון שתי המדינות", עורר לא מעט עניין בירושלים. התחזית של שרמן, כי אם ישראל תיסוג מקידום הפתרון הזה "אנחנו נתקשה למנוע ניסיונות לבנאם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני", פורשה כהתרעה מפני תמיכה אמריקאית פעילה, או לכל הפחות ישיבה על הגדר, בהצבעות למען פלסטין בארגונים בינלאומיים.
דבריה של הפקידה הבכירה, שנאמרו בכינוס התנועה ליהדות רפורמית בוושינגטון, מצטרפים לתגובתו של דובר הבית הלבן, ג'וש ארנסט, להצהרה של נתניהו במהלך מערכת הבחירות על התנגדותו לפתרון שתי המדינות. ארנסט אמר שהדבר מאלץ את ארה"ב "לשקול מחדש את גישתה" כלפי ישראל. ניתן לאתר בשני המסרים הללו רמז לכך שהקפאת המו"מ על פתרון שתי המדינות לא תהיה בבחינת חופשה ללא תשלום. ממשל אובמה מבקש להבהיר כי תמו הזמנים בהם נתניהו יכול היה להישען על מדיניות וקואליציה ימניים, לשלם מס שפתיים לפתרון שתי המדינות וגם ליהנות מווטו אמריקאי אוטומטי בהצבעות במועצת הביטחון.
מן הסתם, אין זה מקרי שהמסרים האמריקאיים יצאו לאור בימים קריטיים של המשא ומתן להרכבת הממשלה. אפשר לפרש זאת כאיתות לנתניהו שאם הוא ירכיב ממשלת ימין-מתנחלים, שר החוץ אביגדור ליברמן יהיה זה שיצטרך לשכנע את הצרפתים לגנוז את הצעת ההחלטה להכיר בפלסטין בגבולות 67', שהם מתכננים להגיש למועצת הביטחון. ג'ון קרי יהיה עסוק במשא ומתן עם איראן על בסיס הצהרת לוזאן - מסמך שנתניהו וחבריו הרפובליקאים מבקשים לגנוז.
הדעת נותנת שנתניהו ער לאיתותים הללו. ועם זאת אין שום סימן שראש הממשלה שוקל לשנות את הרכב הקואליציה הבאה. התירוץ "אילוצים קואליציוניים" הוכיח עצמו במשך עשרות שנים כפתח מילוט יעיל מהסדר מדיני עם הפלסטינים, "התהליך" לא היה מדשדש במשך כל כך הרבה שנים וההתנחלויות לא היו צומחות בקצב מהיר כל כך בלי תרומתם של שליחי שלום אמריקאים כדניס רוס וג'ורג' מיטשל, פקידים בכירים שדיברו על לבם של נשיאים אמריקאים, כדי שיתפרו את מדיניות ארה"ב ביחס לסכסוך לפי מידותיה של הקואליציה התורנית.
על הגישה הזאת ניתן ללמוד מדיווח על שיחה שהתקיימה ביוני 2009, בין הנשיא המצרי חוסני מובארק לבין אובמה, שבא לקהיר כדי לשאת את נאום הפיוס שלו עם העולם המוסלמי. אובמה דיווח למארחו שבפגישה שקיים זמן קצר לפני כן עם נתניהו בבית הלבן, ראש הממשלה אמר לו שהקפאת הבנייה בהתנחלויות והסכמה להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967 יביאו לפירוק הקואליציה ולבחירות חדשות. לפי מקור פלסטיני בכיר שעודכן בפרטי השיחה בקהיר, מובארק השיב לאובמה כי נתניהו הוא זה שבחר להקים קואליציה ימנית, וכי הוא אינו יכול להסתתר שוב ושוב מאחורי התירוץ של גורל ממשלתו.
היום נתניהו אינו טורח להעמיד פנים שהבחירה בנפתלי בנט ואביגדור ליברמן נובעת מסירובם של יצחק הרצוג ויאיר לפיד לתפוס את מקומם ליד שולחן הממשלה החדשה. ככל הידוע, נתניהו לא הציע להרצוג קווי יסוד שיכללו את התנאים המינימליים להסדר קבע, כולל הקפאת הבנייה בהתנחלויות והסדר על בסיס גבולות 67', ולו כדי להציג מראית עין של דבקות בהסדר עם הפלסטינים. במהלך שש שנות כהונתו של אובמה, למד ראש הממשלה כי בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים אובמה מצטיין בעיקר בדיבורים. איזה ערך יש למילים היפות בנאום קהיר, "אמריקה לא תפנה עורף לשאיפות הפלסטיניות הלגיטימיות לכבוד, לשוויון הזדמנויות ולמדינה משלהם"? מי זוכר שהנשיא החדש התחייב להביא "באופן אישי" להגשמת היעד של הקמת מדינה פלסטינית, "בכל הסבלנות שמשימה זו דורשת"? אז מה אם אובמה אמר אז כי שתי מדינות הוא "האינטרס של אמריקה ושל העולם" ואשר על כן, הוא, אובמה חתם את נאומו במלים "הגיעה השעה שהם - וכולנו - נמלא את הבטחותינו"?
השנים נקפו מאז וההבטחות נגוזו. כדי להעריך את הסיכויים שהמצב ישתנה במהלך הרבעון האחרון של כהונת אובמה, צריך לצרף לדיון את הנושא האיראני. באותו קיץ בקהיר - ימי ראשית כהונתו של אובמה - הנשיא החזיק בידו בקלף האסטרטגי היקר ביותר בעיני נתניהו, שדרוג הסנקציות נגד איראן והאופציה של התקפה צבאית. באוגוסט דיווח הגרדיאן הבריטי על גיבושה של עסקת חליפין בין אובמה לנתניהו – הקפאה חלקית של בנייה בהתנחלויות תמורת סנקציות חריפות על איראן. עורך הארץ אלוף בן, אז הפרשן המדיני של העיתון, כתב אז כי בפגישה שנתניהו קיים בלונדון עם השליח מיטשל "דיברו על יצהר וחשבו על בושהר". הוא הוסיף כי נתניהו עמד בפני הצעה שאינו יכול לסרב לה: גיבוי אמריקאי מול איראן תמורת הקפאת בנייה.
הצהרת לוזאן הוציאה את קלף הגרעין האיראני מהזירה הישראלית-פלסטינית-אמריקאית. נתניהו וחבריו הניאו-שמרנים הפכו את הנושא הרציני הזה לג'וקר במשחק הפוליטי בין הרפובליקאים לדמוקרטים. מבחינתם של אובמה ונתניהו, עד ה-30 ביוני זו תהיה ההצגה היחידה בעולם. ב-1 ביולי יגיע זמן פרעונו של השטר הממוחזר של אובמה, שבו הבטיח, למחרת ניצחון הימין בבחירות בישראל, כי ארצות הברית נשארת מחוייבת לפתרון שתי המדינות. ערב הקמתה של הממשלה הימנית ביותר שקמה בישראל, המשמעות המעשית של המשפט הזה היא או הנפת דגל פלסטין במבואות בניין האו"ם בניו יורק, או הנפת דגל לבן על התורן בבית הלבן בוושינגטון.