Memos 
Live events & webinars 
Industry Newsletters
Trend Reports
אם לא יחול שינוי דרמטי של הרגע האחרון (וזה קורה בישראל לא מעט), בשבוע הבא [מאי 2015] תושבע ממשלתו הרביעית של בנימין נתניהו, ותהיה זו ממשלה ימנית חרדית צרה אך מוצקה, שמכונה כבר בישראל "ממשלת 67'" – לא על שם קווי 67', אלא בזכות 67 חברי הכנסת המרכיבים את הקואליציה ממנה תורכב הממשלה הזו. רובם של הח"כים הללו אינם מכירים בפתרון שתי המדינות וקווי 67', הנתפסים בעולם כבסיס לכל משא ומתן מול הפלסטינים, נתפסים על ידם כפיקטיביים.
זו תהיה הפעם הראשונה בה מוקמת בישראל ממשלה אידיאולוגית על טהרת הימין (בהסתייגות קלה) בעידן הפוליטי הנוכחי. למרות שהימין שולט בישראל (עם הפסקות קצרות) כבר כמה עשורים, ראשי הממשלות מהימין הקפידו תמיד להקים ממשלות מאוזנות, עם נציגות למרכז המפה הפוליטית, או אפילו לשמאל-מרכז. כך אריאל שרון, שבממשלתו הראשונה ישבה מפלגת העבודה [2003-2001]; כך נתניהו 2009, שבממשלתו ישבה, שוב, מפלגת העבודה; וכך נתניהו 2013, שבממשלתו ישבה ציפי לבני. הפעם, נתניהו חף מעלי תאנה מרכזיים ומקיים, לשיטתו, את "רצון הבוחר". הוא הבטיח ממשלת ימין אידיאולוגית, והוא מקיים. מדובר בניסוי מסוכן שתוצאותיו לא ברורות. חבל שהוא מתבצע על בני אדם.
נתניהו נכנס להרפתקה הזו ללא חדווה. נכון, הוא נשבע לא לבגוד יותר ב"בייס" האלקטורלי שלו, אבל הוא פוליטיקאי מנוסה ומכיר את הזירה הבינלאומית. הוא היה מעדיף ממשלה מרכזית יותר, עם יצחק הרצוג כגורם מייצב מרכזי בתוכה וכ"מלבין הרשמי" של מדיניותו מול ארה"ב ואירופה. גם הרצוג, אגב, היה שמח לקבל תפקיד כזה, פלוס חבילת תיקים מפנקת ונציגות נכבדה בקבינט ובפורומים הקובעים מדיניות.
בין נתניהו והרצוג היו מגעים על אש קטנה מאז הבחירות, הועברו מסרים, הוחלפו הצעות, אבל לא הייתה בשלות לעסקה. שניהם, ביבי ובוז'י, יודעים שהליכה משותפת מיד אחרי הבחירות הייתה בבחינת "שקר אחד רחוק מדי". שניהם, ביבי ובוז'י, הבטיחו לבוחריהם לאורך כל הקמפיין שלא יישבו אחד עם השני אחרי הבחירות. הציבור הישראלי, לראשונה מזה זמן רב, לא מעוניין בממשלת אחדות. ההתנגדות הפנימית למהלך כזה בתוך מפלגת העבודה ובתוך הליכוד, יחד עם החשש מתגובה ציבורית קשה, מנעו ממהלך האחדות הנוכחי בשלות.
גורם המקורב לנתניהו פירט השבוע עוד כמה משיקוליו של ראש הממשלה: "ביבי ידע שאם הוא מכניס עכשיו את בוז'י לממשלה, הוא חי על זמן שאול והופך את שעון החול לקראת הפלת הממשלה. כניסת הרצוג לממשלה הייתה מייצרת מרד מיידי במפלגת העבודה, בדיוק כפי שאירע לאהוד ברק בשעתו, כשהחליט להישאר בממשלת נתניהו אחרי נפילת אולמרט וקדימה. המרד היה מחליש את הרצוג, והסיכויים להדחתו בתוך 14 חודשים בפריימריס (על פי חוקת המפלגה, הפריימריס לבחירת יו"ר המפלגה יתקיימו לכל המאוחר 14 חודש אחרי הבחירות) יהיו טובים. במקרה כזה, מקסימום 14 חודש לאחר הקמתה, תיפול ממשלת נתניהו הרביעית. הימין הנבגד יסרב להציל את ביבי פעם נוספת והוא ייגרר שוב לבחירות, בתנאים קשים".
"במצב הדברים", מוסיף המקורב לנתניהו, "העדיף ביבי להקים קודם את הממשלה הצרה שהבטיח להקים ולזרום איתה. בינתיים הרצוג ילך לפריימריס כיו"ר אופוזיציה מחוזק. אם הוא ינצח ויקבל קדנציה מובטחת נוספת, הוא יוכל להיכנס בעוד שנה וחצי לקואליציה ולהציל את נתניהו מהצונאמי הבינלאומי המשחר לפתחו. אם הרצוג יובס, אז נתניהו ממשיך במתכונת הנוכחית ומקווה לטוב".
זוהי התכנית, בקווים כלליים. העיקרון פשוט: עדיף להכניס את הרצוג אחרי הפריימריס בעבודה, ולא לפניהם. עד אז, אפשר לסמוך על ממשלת ה-67 שתאבד את שאריות הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל ותתחיל לכרוע תחת הלחץ החיצוני. במצב כזה, יהיה מובן אם נתניהו יחליף את הרכב הממשלה ויקים ממשלת אחדות.
אסור לשכוח ש-14 חודשים במונחי פוליטיקה ישראלית ואירועים מזרח תיכוניים הם נצח, בהם יכולים להתרחש אין סוף אירועים בלתי צפויים וקטסטרופות ידועות מראש, כך שהתכנית של ביבי יכולה לעלות בעשן בכל רגע נתון.
בינתיים, כדאי להתמקד בכמה אישים וצירים שיהוו את שלד ממשלתו הרביעית של נתניהו: הראשון הוא משה כחלון, יו"ר "כולנו", הליכודניק שמאס בנתניהו, פרש, הקים מפלגה עצמאית וחוזר כעת כשר אוצר מחוזק, רב-סמכויות, וכמי שאין לאף אחד, שמאל או ימין, ממשלה בלעדיו. כחלון הוא בעצם יאיר לפיד החדש, אלא שבניגוד ללפיד הוא פוליטיקאי מנוסה, ערמומי, מפוכח ומחושב. הוא נשבע להפיק את לקחיו של לפיד, שלא ידע להפיק את המיטב מ-19 המנדטים שגרף בבחירות 2013. כחלון כבר הודיע שיגן בגופו על בית המשפט העליון וכבר הספיק למנוע יוזמות חקיקה רבות של חברי ליכוד נגד הבג"ץ הישראלי.
כחלון הוא אמנם ליכודניק, אבל מתון מדינית ומכנה את נפתלי בנט, בשיחות סגורות, כ"נער גבעות חסר אחריות". כחלון הוא זה שמכניס לממשלה, על גבו, את אביגדור ליברמן ומסייע לו להתבצר במשרד החוץ. נתניהו השתעשע ברעיון למנות את נפתלי בנט לשר החוץ ולהשביע ממשלה מינימליסטית בת 61 חברי כנסת, בלי ליברמן. כחלון הבהיר שלא יצטרף לממשלה כזו. כשר אוצר שמתעתד לבצע רפורמות מרחיקות לכת, הסיכוי שלו להעביר אותן בכנסת עם רוב של ח"כ אחד היה מתפוגג. במצב הדברים, ייאלץ בנט להסתפק בתיק החינוך וליברמן יישאר במשרד החוץ.
האם יוקם גם ציר מדיני בין ליברמן לכחלון? את זה נדע רק אחרי שהממשלה תושבע. בשנתיים האחרונות התחפש ליברמן למבוגר האחראי האזורי, ניהל מגעים אינטימיים מתקדמים עם עמיתיו בעולם הערבי (גם כאלה שאינם מקיימים קשרים דיפלומטיים עם ישראל), דיבר על "הסדר אזורי" וכיבה שריפות בוושינגטון. לקראת הבחירות נאלץ לשבור חזק ימינה, בעקבות נתניהו.
ליברמן נלחם בבחירות האחרונות במעלה מדרון חלקלק ומסוכן: החקירה הפלילית נגד בכירים במפלגתו שהתפוצצה ערב הבחירות חיסלה את סיכוייו, בעוד נתניהו מכרסם במצביעי הימין והסקרים, שטענו שליברמן לא עובר את אחוז החסימה, פוגעים וגוזלים ממנו אלקטורט גדול. אם אחרי כל זה הוא הצליח לזכות בשישה מנדטים, סימן שהוא קמפיינר מוכשר שעוד לא נס ליחו.
השאלה היא, מה ליברמן ירצה להיות כשיהיה גדול. איזה ליברמן נמצא בממשלה הבאה. ציר מתון בינו לבין כחלון יכול לתת לנתניהו איזון מול הקיצונים בליכוד ובבית היהודי. גם אריה דרעי, יו"ר ש"ס, נחשב לפוליטיקאי מתון יחסית, שאינו מתלהם ומכיר את מגבלות הכוח. מסתבר שגם לממשלת הימין העתידית הזו של נתניהו יש ניואנסים מורכבים. הגברת הלחץ החיצוני על ישראל, באופן שיביא לפגיעה ממשית ברמת החיים הישראלית, בביטחון או בכלכלה, עלולים/עשויים לחלץ גם מהממשלה הזו סוגי התנהגות אחרים מכפי שתכננה.
הצהרתה של וונדי שרמן, השבוע [27 באפריל], לפיה "ארה"ב תתקשה להמשיך להגן על ישראל [בזירה הבינלאומית] אם הממשלה הבאה לא תכיר בפתרון שתי המדינות", מהווה איתות ראשון למה שצפוי כאן בשנה הקרובה.
