דילמת נתניהו: יפנה ימינה או שמאלה?

הרגעים המכריעים במשא ומתן בין איראן למעצמות תפסו את ראש הממשלה בנימין נתניהו במעמד השבעת הכנסת ה-20, שהתקיים ביום שלישי השבוע [31 במארס]. נתניהו חילק את זמנו בין אירועי ההשבעה החגיגית השונים לבין קבלת דיווחי מודיעין מסווגים ובהם מידע על ההתקדמות בשיחות.

ביום שלישי, כשהתברר שהשיחות נקלעו למבוי סתום, נתניהו לא השלה את עצמו. "בסופו של דבר ההסכם יושג", אמרו מקורביו, "המעצמות ובראשן ארה"ב משתוקקות להסכם וגם אם הדד-ליין יוארך והסיכומים הסופיים יידחו להמשך, בסוף זה יקרה", אמרו.

נתניהו, שהיה יכול להיות קופירייטר מוצלח, המציא בינתיים סלוגן חדש למתרחש: "ציר טהרן-לוזאן-תימן", קורא ראש הממשלה לתהפוכות חודש מארס 2015. הוא קושר בין טהרן למורדים החות'ים המשתלטים על תימן, ולמשא ומתן הגרעין עם המעצמות בלוזאן. הוא הופך בעצם את המעצמות 5+1, כולל ארה"ב, לחלק מההתרחשות הזאת, המסכנת, לדבריו, את עתיד ושלום העולם החופשי.

אבל זה לא כאב הראש היחיד של נתניהו, שניצח באמצע מארס את הבחירות בישראל בניגוד לתחזיות ולסקרים. הוא קיבל מנשיא המדינה ריבלין מנדט להרכיב ממשלה והוא צריך לקבל החלטה אסטרטגית, איזו ממשלה הוא מעוניין להוביל בשנים הקרובות. הלב והבטן אומרים לו ללכת לממשלה שהבטיח להרכיב, ממשלת ימין-חרדים צרה עם רוב יציב של 67 ח"כים; ממשלה שתכלול את נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, משה כחלון והסיעות החרדיות; ממשלה בה יוכל נתניהו ליישם את האידיאולוגיה הימנית, עליה הלך לבחירות, ולזנוח את המרכז הפוליטי הישראלי, את הפרגמטיות המדינית וכנראה גם את העולם הנאור.

אבל נתניהו יודע שהבטחות לחוד ומציאות לחוד. הוא מפוחד עד אימה ממה שמצפה לו בחזית הבינלאומית, ובעיקר האמריקאית-אירופית, עם ממשלת ימין צרה. הוא יודע שהציבור הישראלי עלול, לראשונה מזה דורות, להרגיש בכיסו, ברמת חייו ובתחושותיו את הבידוד ההולך וגובר של ישראל בזירה הבינלאומית. הוא יודע עד כמה הוא זקוק, באופן נואש, למטהר אוויר פוליטי שיוכל לסייע לו לאתחל את הקדנציה הרביעית עם סיכוי.

ממולו, עומד מנהיג "המחנה הציוני" יצחק הרצוג. מאז הבחירות, הוא נאלץ להכחיש, על בסיס יומי, את השמועות על כי הוא משתוקק לקבל את הטלפון המיוחל מנתניהו ולהצטרף לממשלה כ"מלבין רשמי". הרצוג יודע שהישארותו במדבר הפוליטי עלולה להפוך אותו לברווז צולע. למפלגת העבודה רקורד ארוך של הדחת מנהיגיה, כמעט בכל פעם שהם נכשלים בהשגת השלטון. כניסה בעוצמה מלאה לממשלת נתניהו הרביעית תאפשר לחלק לא מעט תפקידים וג'ובים לחברים המורעבים, ולשמר את כוחו הפוליטי של הרצוג.

אבל גם הרצוג, כמו נתניהו, כבול להתחייבויות שנתן במהלך הקמפיין ולשלולית הענקית של דם רע שנצברה בינו לבין ביבי בחודשים האחרונים. ברור לו, כמו שברור לנתניהו, שרק "נסיבות מיוחדות" יאפשרו לשניהם להיחלץ איכשהו מאותן התחייבויות, לירוק בפרצופיהם של רוב המצביעים (הציבור הישראלי לא מעוניין בממשלת אחדות) ולשבת ביחד, למרות הכל.

בצד של נתניהו, ממשיכים כולם להכחיש כי ראש הממשלה שוקל לצרף את המחנה הציוני. יחד עם זאת, יש בימים האחרונים הצטברות של סימנים מעידים מחשידים: הליכוד נוהג בדרך כלל ללכת "לפי הגודל". על פי ההיגיון הזה, הסיכום עם משה כחלון אמור היה להגיע ראשון, אחר כך נפתלי בנט, ורק אחריהם החרדים. במציאות, סיכם נתניהו קודם את התנאים עם הסיעות החרדיות, יהדות התורה וש"ס. המשא ומתן עם כחלון תקוע, לאור דרישותיו של כחלון לקבל את תיק האוצר ולרכז בו סמכויות ממשרדי ממשלה שונים כדי לפתור את משבר הדיור בישראל. את נפתלי בנט הליכוד מייבש בינתיים באמתלות סרק.

"אם הם היו רציניים, הם היו צריכים להגיש לנו הצעה מזמן", אמר לי ביום שלישי גורם בכיר במפלגתו של בנט, "אנחנו חוששים שהם מעוניינים להשאיר אותנו בחוץ כדי להשאיר מקום להרצוג". מאותן סיבות, כנראה, תקוע גם המשא ומתן עם אביגדור ליברמן. נתניהו לוקח את הזמן שלו, והוא כנראה יודע למה.

המאבק הפנימי בתוך נפשו של נתניהו אינו פשוט. בבחירות האחרונות הוא הוכיח לעצמו את תלותו ב"בייס" הפוליטי שלו, במצביעי הימין האידיאולוגי ובמתנחלים. רק הסתערות שלו בימים האחרונים ימינה, תוך רמיסת בנט, ליברמן, אלי ישי וכחלון, אפשרה לו לזנק תוך ימים ספורים מ-20 ל-30 מנדטים, במבצע פוליטי שלא ייאמן. אם עכשיו יתהפך פעם נוספת, ישאיר את הימין האידיאולוגי מחוץ לממשלה וישבור למרכז, יש סכנה שיאבד, כנראה לצמיתות, את נאמנות מצביעי הימין. ספק אם נתניהו בנוי למהלך כזה.

התנהגותו במהלך הקמפיין הבהירה את הלך הרוח הנפשי בו הוא נמצא: הוא שרף גשרים במרכז ובשמאל, הוא אמר אמירות קשות, פגע במרקם הדמוקרטי של ישראל, העליב את המיעוט הערבי (והתנצל מיד אחר כך), והבהיר כי "חזר הביתה", לאידיאולוגיה מבית אבא, עליה גדל ואותה ינק מילדותו.

אחרי כל זה, זגזוג נוסף, פראי לא פחות מקודמו, למרכז הפוליטי, יגרום לנתניהו לאבד את שארית האמון בדבריו והצהרותיו.

במחנה הציוני העניינים מסובכים מעט פחות. אם הרצוג ירצה להיכנס לממשלה, הוא יצטרך לצלוח לא מעט מכשולים. ח"כ עמיר פרץ הוא אחד מהם. גם ח"כ איתן כבל, מקורבו ויד ימינו של הרצוג, מתבטא בבוטות נגד חבירה לקואליציית נתניהו. חברת הכנסת החזקה ביותר במפלגה, שלי יחימוביץ', מתנגדת לכניסה לממשלה, אבל תשנה את דעתה אם המחנה הציוני יקבל הצעה להצטרפות כשותף בכיר, בפורמט של שיתוף כמעט פריטטי בשלטון, ולא יצורף לממשלה בסוף, כסרח עודף.

חוץ מכל אלה, יש במחנה הציוני לא מעט בכירים שמעוניינים, בסתר לבם, לחבור לעטיני השלטון. קרוב לארבע שנים במדבר הפוליטי הפכו את אנשי מפלגת העבודה למורעבים ומתוסכלים. הם הגדילו את כוחם ל-24 מנדטים וריח השלטון מעביר אותם על דעתם. הם עומדים סביב הרצוג, כמו שחקנים במערבון ישן, עם היד על קת האקדח, ומביטים זה לזה בעיניים. מי ישלוף ראשון? כרגע, לאף אחד אין אומץ.

ההכרעה הזו, שתתקבל בשבועות הקרובים, תשפיע על פניה של ישראל בשנים הקרובות, ואולי גם על פניו של האזור כולו. ממשלת ימין צרה תקשה על ישראל להמשיך להנהיג את ציר המדינות המתונות המתנגד לעסקת גרעין עם איראן ומייצר לחץ על הקהיליה הבינלאומית. הבידוד הישראלי ילך ויגבר, היחסים עם ממשל אובמה ימשיכו לקרוס, זה יחמם את האווירה מול הפלסטינים והחזיתות השונות בהן מסובכת ישראל.

הקמת ממשלה משותפת עם המחנה הציוני יכולה לשנות שינוי עמוק ואמיתי את כל ההערכות הללו, לפרוץ את המצור הבינלאומי מעל ישראל ולאפשר את הידוק הברית עם המדינות הסוניות המתונות. הרצוג ייקח על עצמו את תיקון השבר העמוק ביחסים עם אובמה, וישמש שגריר של כבוד באירופה.

ההחלטה העומדת בפני נתניהו היא החשובה ביותר לחלק האחרון של הקריירה הפוליטית שלו. נתניהו רוצה לבחור באפשרות שתאריך את הקריירה הזו ככל האפשר, אבל בשלב הזה אין לו מושג מי משתי האופציות תספק את הסחורה הזו. את הקדנציה הרביעית הוא קיבל דווקא בזכות התנהגות קיצונית ושבירת כלים מול הקהיליה הבינלאומית. במזרח התיכון הכאוטי, כל ניחוש אפשרי.