נתניהו הוא עדיין מר ביטחון

חודש ימים אחרי הבחירות [16 באפריל], האבק מתחיל לשקוע מעל התוצאה המפתיעה, שהכתה בהלם את המערכת הפוליטית בישראל ואת הצופים הרבים בעולם. ממצאיו של סקר חדש מאשרים את מה שכבר פורסם כאן בניתוחי היום שאחרי: למעט ניצחונו הגורף של נתניהו, שהצליח להפוך פיגור של מנדט או שניים בסקרים ליתרון של שישה מנדטים בקלפיות תוך יומיים, בעצם, לא קרה כלום. יחסי הכוחות בישראל השתנו שינוי מינורי, לטובת גוש המרכז-שמאל דווקא. הציבור הישראלי לא זז ימינה, המאזן הבין-גושי כמעט לא השתנה, חלוקת הכוחות העקרונית נותרה כפי שהייתה. הדבר היחיד שקרה הוא שנתניהו הצליח לזלול את המנדטים של מפלגות הלוויין של הליכוד, והרצוג לא.

את הסקר ערך הסוקר האמריקאי ג'ים גרסטיין יחד עם דייוויד אייכנבאום. השניים הם הצוות המקצועי של עמותת "הרוב החדש", שהתפרסמה בשבועות שלפני הבחירות בישראל בעיקר דרך האסטרטג הישראלי הוותיק איל ארד, ופעלה למען החלפת נתניהו. גרסטיין מקורב למפלגה הדמוקרטית ונחשב לאחד מתלמידיו של האסטרטג האמריקאי הוותיק סטנלי גרינברג, שהיה בצוות המקצועי של אהוד ברק כשגבר על נתניהו ב-1999.

הנה כמה ממצאים בולטים מהסקר, שנערך בקרב 1,133 ישראלים (מספר גבוה יחסית לאלקטורט הישראלי) שהצביעו בבחירות:

1. מספר עצום של ישראלים החליטו על דרך הצבעתם רק ביום הבחירות: 15% מהמצביעים החליטו למי יצביעו ביום האחרון, ועוד 13% מהמצביעים החליטו ב"ימים האחרונים". מדובר במספר חריג בכל קנה מידה: 28% מהישראלים החליטו למי יצביעו ימים ספורים לפני הבחירות, או ביום הבחירות ממש. הימים האלה, ימי ההכרעה, היו ימי הבליץ התקשורתי של נתניהו, במסגרתו הפעיל את "הנשק הסודי" שלו, נופף ב"כמויות עצומות של ערבים נוהרים לקלפיות", הזהיר מהפוסט ציונות של הרצוג ולבני והלך חזק על הטיקט הביטחוני ועל האיומים המתגבהים מסביב. לצורך השוואה: בבחירות לנשיאות בארה"ב ב-2012, רק 3% מהמצביעים החליטו על הצבעתם ביום האחרון, ועוד 6% החליטו בימים האחרונים. בסך הכל 9% בארה"ב, מול 28% בישראל.

מתוך מצביעי "היום האחרון", רבע (25%) הצביעו עבור הליכוד, רק 11% עבור המחנה הציוני. 62% הצביעו עבור מפלגות ימין, 16% עבור מפלגות השמאל ו-21% עבור מפלגות מרכז.

2. אחוז ההצבעה בבחירות עלה באופן משמעותי. כ-10% ממצביעי 2015 לא השתתפו בבחירות 2013. מתוכם, 35% הינם מצביעים ערבים-ישראלים, 47% הם מצביעי ימין יהודים ורק 17% הם מצביעי מרכז-שמאל. התופעה מעניינת מכיוון שמצד אחד היא הגדילה את האפקטיביות של ה"גוש החוסם" נגד נתניהו (בזכות העלייה באחוז המצביעים הערבים) בקרב סך כל המצביעים, ומצד שני היא הגדילה את יתרונו של נתניהו בקרב האוכלוסייה היהודית. קביעה נוספת של גרסטיין ואייכנבאום היא שהאלקטורט היהודי המורחב בבחירות האחרונות הוא אמנם מעט יותר ימני, אך לא יותר דתי. האפיון של "המצביע היהודי החדש" הוא "צעיר, מזרחי, מסורתי, בעל השכלה נמוכה וממין זכר", קובעים ממצאי הסקר.

3. כמות משמעותית של בוחרי "ליכוד ביתנו" ב-2013 עברו לגוש המרכז-שמאל ב-2015, אבל הליכוד הצליח להשלים את המחסור הזה ואף להגדיל את כוחו באמצעות נגיסות משמעותיות מהבית היהודי של בנט, ש"ס, וישראל ביתנו של ליברמן. הליכוד איבד שמאלה שישה מנדטים, מה שאמור היה לגרום לו להפסיד את השלטון, אבל כאמור הליכוד הצליח להטות את כף המאזניים לטובתו על ידי הזרמת מצביעים ממקורות אחרים, כמו למשל:

25% מהמצביעים היהודיים "החדשים" הצביעו ליכוד (19% הצביעו למחנה הציוני). 21% ממצביעי בנט ב-2013 הצביעו הפעם ליכוד. 14% ממצביעי יאיר לפיד עברו לליכוד (הרצוג הצליח ליטול מלפיד 26% ממצביעיו ב-2013). בסך הכל איבד לפיד לליכוד ולמחנה הציוני 40% מבוחריו (ואכן, ירד מ-19 ל-11 מנדטים). נתניהו הצליח לגרוף גם 8% ממצביעי ש"ס 2013.

יאיר לפיד שווה הערה נפרדת: היווצרות מרוץ של "ראש בראש" בין הרצוג לנתניהו, גרמה לו נזק אסטרטגי. ההערכה (שלי) היא כי בוחרי לפיד שמקורם ב"ימין הרך" חזרו לנתניהו, ובוחרי לפיד שמקורם ב"שמאל הרך" חזרו להרצוג. לפיד התחרה על ציפי לבני בתחילת המרוץ ואחר כך ניסה לייצר איחוד עם משה כחלון, כי ידע שרק כך יוכל לשבור את מסגרת המרוץ הדו-ראשי, אך כשל.

4. על פי הסקר הזה, מפלגות הימין בישראל (כולל "יחד" של אלי ישי שלא עברה את אחוז החסימה) גרפו 49% של הקולות, לעומת 51% שגרפו מפלגות המרכז-שמאל. הסקר מציב את "כולנו" של משה כחלון, שגרפה 7%, במחנה המרכז-שמאל, מכיוון שרוב בוחרי כחלון הצביעו ב-2013 עבור מפלגות מרכז-שמאל. מפלגתו של כחלון היא לשון המאזניים ההכרחית בכל קואליציה, מכל כיוון. ניתוח מדוקדק של מצביעי כחלון מעלה כי הם אינם תומכים בנתניהו. 39% מתוכם מגדירים עצמם כאנשי מרכז, ו-35% כאנשי "ימין רך". בשאלה לאיזו ממשלה כחלון צריך להצטרף, בוחריו מחולקים כמעט שווה בשווה. מדובר בנתון מדהים, לאור הניצחון המכריע שגרף נתניהו בבחירות.

האלקטורט של כחלון, על פי עורכי הסקר, הוא קבוצת האוכלוסייה החשובה ביותר מבחינה פוליטית, כי במצביעי כחלון טמון הסיכוי למהפך והם אלה שקובעים את מאזן הכוחות בין הגושים. הנה עוד כמה ממצאים באשר לבוחרי כחלון: רק 30% מתוכם מעניקים ציון "חיובי" לביצועיו של נתניהו כראש ממשלה. במדד האישי מקבל נתניהו בקרב מצביעי כחלון ציון של מינוס 17 (17-), בעוד הרצוג מקבל רק מינוס 1 (1-). רק 15% ממצביעי כחלון סבורים שנתניהו "נלחם למען המעמד הבינוני" ו-24% מהם חולקים עם נתניהו את אותם הערכים. לשם ההשוואה, 30% ממצביעי כחלון סבורים שהרצוג נלחם עבור מעמד הביניים ו-30% חולקים עם הרצוג את אותם הערכים. 72% ממצביעי כחלון רוצים שינוי מהותי מהדרך אותה הוביל נתניהו בשנים האחרונות, 53% ממצביעי כחלון סבורים שצריך להוריד את ההשקעה של ישראל בשטחים (37% חושבים שצריך להשאיר את ממדי ההשקעה כפי שהם כיום).

אז למה נתניהו ניצח את הבחירות? למרות הציונים הבינוניים-רעים שקיבל מהמצביעים, נתניהו עדיין נתפס כמנהיג חזק (66%) לעומת הרצוג (24%) והנושא הביטחוני הוא שהכריע לבסוף את הכף. 79% מהמצביעים שחשבו שנושא הביטחון הוא החשוב ביותר, הצביעו למפלגות ימין. השמאל הישראלי לא מסוגל, עדיין, להעניק לבוחרים תחושת ביטחון ואמונה כי הגה הספינה הישראלית השטה במים הסוערים יהיה מופקד לבטח בידיו.

בסוף היום, מדובר במועמד. יצחק הרצוג הוא מועמד ראוי, מוכשר ופוליטיקאי יעיל, אבל הוא לא מעניק לבוחרים תחושת ביטחון. נתניהו, על כל הבעייתיות שבו, עדיין מחזיק את שרביט הביטחון ביד חזקה. המיאוס מהתנהלותו של נתניהו, מערכיו ומאטימותו החברתית-כלכלית היה חזק פחות מהחשש הביטחוני מול איראן המתגרענת, דאע"ש המתקדמת והמזרח התיכון הבוער מסביב. זה הסיפור כולו.