הפלסטינים ידעו בוודאות שימים אחדים אחרי הבחירות בישראל ישוחררו כספי המסים הפלסטיניים שישראל הקפיאה בינואר 2015. איך ידעו? זה שני עשורים כספי המסים שנגבים על ידי ישראל לפי הסכם פריז (1994) הפכו לנשק פוליטי, שנועד לרצות את דעת הקהל בארץ. יעילותו של הנשק הכלכלי המפוקפק הזה הוכח תמיד כלא יעיל, ואפילו מזיק לאינטרסים הביטחוניים של ישראל, אבל מבחינת מקבלי ההחלטות - זהו נשק קל וזמין שאם משתמשים בו לזמן קצוב, הוא נחשב ללא מסוכן.
גם הפעם "העונש" הישראלי בעקבות בקשת הרשות להתקבל כחברה בבית הדין הבינלאומי בהאג היה קצוב למשך קמפיין הבחירות בישראל. כשמלאו שלושה חודשים לסנקציות הכלכליות, ורגע לפני קריסתה הכלכלית של הרשות או התפרצות אלימה בשטחיה, "נענה" ראש הממשלה בנימין נתניהו להפצרותיהם של דרגי הביטחון הישראליים, והורה להפשיר את ההקפאה, אף שהפלסטינים לא נסוגו מפנייתם לבית המשפט בהאג.
כספי המסים שישראל גובה, ואמורה לפי הסכמי אוסלו ב' (ספטמבר 1995) להעביר לפלסטינים מדי חודש, מהווים כמחצית מתקציבה התפעולי של הרשות. שאר תקציב הרשות מגיע מתשלום מסים שהיא גובה מאוכלוסיית השטחים - שרבים ממנה זוכים לפטור, או משלמים תשלום מזערי בשל מצבם הכלכלי הרעוע - ומתרומות ממדינות שונות. הסיוע מארצות הברית בסך כמה מאות מליוני דולרים מתעכב מאותה סיבה - פניית הרשות למוסדות האו"ם. הקפאה של חודש אחד בלבד מטלטלת את כל המבנה הכלכלי של הרשות, שאין לה רזרבה לשעת חירום.
לפי הסכמי הביניים (פרוטוקול פריז אפריל 1994) נקבעה "מעטפת מכס" אחידה בין ישראל לרשות עבור כל התוצרת וחומרי הגלם שהפלסטינים מייבאים לשטחם. ישראל גובה את המכסים המוסכמים, ובסוף כל חודש, לאחר התחשבנות, אמורה להעבירם לקופת הרשות.
בינואר 2015, לדוגמה, גבתה ישראל כ-400 מיליון שקלים, המהווים כמחצית מתקציבה החודשי של הרשות הפלסטינית, והם כוללים גם את המסחר ההדדי ואת כספי המסים של הפועלים הפלסטינים העובדים בישראל. ההקפאה, כאמור, נמשכה שלושה חודשים, ואלמלא סיוע חירום של ערב הסעודית בסך 100 מיליון דולר, ותרומה של אלג'יריה בסך 20 מיליון דולר, ספק אם שלטונו של אבו מאזן היה מחזיק מעמד.
השבוע, רגע לפני ההתמוטטות הכלכלית, הורה נתניהו להפשיר את הכספים ולהעניק לרשות אוויר לנשימה. הרמז שלו, כך נראה, הוא: אם הרשות תנהג כפי שישראל מצפה ממנה, הכספים יעברו כרגיל בחודשים הבאים ואם לא - הנשק הפוליטי יונף שנית.
אבל את הנשק הפוליטי הזה לא המציא נתניהו. מי שעשה בו שימוש ראשון היה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. עם היוודע תוצאות הבחירות ברשות בינואר 2006, שבהן ניצחה חמאס, החליט אולמרט להעניש את הפלסטינים על בחירתם. ההקפאה נמשכה עד להפיכה ברצועת עזה ביוני 2007. אחת הסיבות לנפילת מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ברצועה במהלך ההפיכה היה המורל הירוד של השוטרים הפלסטיניים, שלא נקפו אצבע לעצור את הכוח הצבאי של התנועה. במהלך חודשי הקפאת הכספים, מינואר 2006 ועד יולי 2007, עובדי הרשות קיבלו רק חלק ממשכורתם, שגויס ממדינות תורמות. בזמן ששוטרי הרשות נאלצו לכתת את רגליהם בין מוסדות אונר"א לבין מוסדות הרווחה של חמאס בעזה, כוחות אל תנפית'יה (כוחות הביצוע) שהקימה חמאס ושהפכו עם השנים לצבא התנועה, קיבלו משכורות וגם הטבות מתרומות שהגיעו מאיראן ומסוריה. הסוף ידוע: המורל הירוד של מנגנוני אבו מאזן הכריע. חוסר המוטיבציה שלהם להילחם, בנוסף לציוד הרעוע שהיה ברשותם, השפיעו על פעילותם מול התנועה.
אגב, זמן קצר לאחר ההפיכה, כשעזה נפלה לידי חמאס, הודיע ראש הממשלה דאז אולמרט באמצעות הקונסול האמריקאי בירושלים, שהוא מסיר את ההקפאה. אבו מאזן יכול היה רק לחייך חיוך מריר.
גם עתה אפשר להניח שאבו מאזן העלה חיוך מריר על פניו. תפקודם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בשטחים הוא בין השאר אינטרס ישראלי. למרות היחסים המתוחים בין ישראל לרשות, התיאום הביטחוני נמשך, ולפי מקורות ביטחוניים פלסטיניים שעמם שוחחתי בשבועות האחרונים, הוא אפילו הדוק ויעיל מאי פעם.
ישראל ממשיכה לדרוך על צינור החמצן, ומשחררת אותו רגע לפני גוויעת הרשות. האם הנשק הזה יעיל כדי "לחנך" את אבו מאזן ואת הרשות מפני מהלכים שאינם לרוחה של ישראל? כנראה שלא. האם ישראל למדה את הלקח? שוב, כנראה שלא. הקפאת הכספים התכופה שביצעה ממשלת נתניהו לא רק דירדרה את מצבה הכלכלי של הרשות ואת רווחתם (היחסית) של תושביה. הדיווחים המגיעים מהגדה בחודשים האחרונים מציירים תמונה קשה של אוכלוסייה מרירה, כועסת ומיואשת שאיבדה תקווה לשינוי. שום הסדר מדיני לא נראה באופק. פתרון שתי מדינות לשני עמים, נראה עתה רחוק מתמיד, וכוחו של אבו מאזן, שחגג השבוע יום הולדת 80 במוקטעה ברמאללה, הולך ונחלש.
כשהגדה תתפרץ שוב, וזה כנראה רק עניין של זמן, המשחק הפוליטי הציני שנעשה על כספי המסים, ייחשב בוודאי כאחד הגורמים שהתסיס את השטח. נתניהו ניסה בעבר להוביל שלום כלכלי בין ישראל לרשות, בהנחה שזה המקדם הטוב ביותר לשקט בין העמים, אבל שוב פעל בניגוד לתפיסתו שלו.