דילוג לתוכן העיקרי

זכות הציבור לדעת: מדוע תומכת ישראל דווקא במורדים הסונים?

בתום ארבע שנות מלחמה בסוריה, נדמה שישראל אינה ניטרלית עוד ובחרה לתמוך דווקא במורדים הסונים, חלקם טרוריסטים רצחניים. משום מה, לא מתקיים שיח ציבורי על אודות הידידים החדשים שמעבר לגדר והסכנות הצפויות מהם.
A tank belonging to the forces loyal to Syria's President Bashar al-Assad is seen in the Quneitra city countryside on September 8, 2014 during a battle with rebels, near the border fence with the Israeli-occupied Golan Heights, in this picture released by Syria's national news agency SANA. REUTERS/SANA/Handout via Reuters (SYRIA - Tags: CIVIL UNREST MILITARY POLITICS CONFLICT) ATTENTION EDITORS - THIS PICTURE WAS PROVIDED BY A THIRD PARTY. REUTERS IS UNABLE TO INDEPENDENTLY VERIFY THE AUTHENTICITY, CONTENT,

אין לב שלא סער לנוכח שני אירועי הזוועה שניפקו לעולם חמושי ארגון "המדינה האסלאמית" (דאע"ש). האחד שריפתו למוות של טייס הקרב הירדני מועאז כּסאסבה [3 בפברואר], וזמן קצר אחרי כן טקס הוצאתם להורג של 21 בני ערובה מצריים בלוב. מופע האימים האחרון העניק לדאע"ש לא רק נקודות אימה בדעת הקהל, אלא גם נטע בתודעה הבינלאומית זירת פעילות נוספת שעליה השתלט הארגון. אחרי סוריה, עיראק וסיני, באה גם לוב. בכולן תמצאו את עקבותיו של ארגון "המדינה האסלאמית" ואם לא אותו, לפחות את מורשתו הקלוקלת.

הטרור הזה הוא תוצר שכולו פנימי-מקומי, אבל אי אפשר לנקות את מדינות המערב מתרומתן לעידודו. בשלוש זירות מתוך ארבע הבוערות בימים אלה, הייתה ידה של מדינה מערבית אחת לפחות במעשה: את סדאם חוסיין הפילו האמריקאים; את המבצע הצבאי נגד מועמר קדאפי יזמה צרפת, והמורדים שחותרים להפלת המשטר הסורי זכו תקופה ארוכה לתמיכה עקבית ולסיוע מצד צרפת, בריטניה וארצות הברית.

הטרור הסוני נהנה, אם כן, מתהליך הדרגתי ובטוח של היחלשות משטרים במדינות האלה, או קריסתם, תהליך שהמערב תרם בו את חלקו בנדיבות רבה. במציאות כזו, ירושלים צריכה לחשב את תנועותיה במשנה זהירות. בדצמבר 2014 פרסמו משקיפי אונדו"ף, כוח שמירת השלום של האו"ם ברמת הגולן, דו"ח מרתק על מגעים בין צה"ל למורדים הסורים. הדו"ח חשף, אמנם באופן חלקי, את קיומן של עשרות פגישות בין שני הצדדים, וגם העברה של פריטים מסתוריים מיד ישראלית לאלמונים מעבר לגדר. מעבר לכך, המורדים בצדה הסורי של רמת הגולן יודעים, שאם הם ייפגעו בקרב, ביכולתם לקבל טיפול רפואי בישראל. לפי נתונים רשמיים של צה"ל, כ-1,500 פצועים הגיעו בשנתיים האחרונות לגדר הגבול וטופלו בישראל. היו בהם אזרחים תמימים, נשים וילדים, אבל רבים מהם גברים שנפגעו בקרבות, כלומר לוחמים. איש מהם אינו חייל בצבא אסד. הם הגיעו בתיאום מראש. רוצה לומר, יש מי שמודיע לצד הישראלי על בואם.

מציאות זו חושפת, כי בתום ארבע שנות מלחמה בסוריה, ישראל כנראה כבר אינה יושבת על הגדר, אלא תופסת צד במשבר; ובין שני הצדדים, היא בחרה, כך מסתמן, לתמוך במורדים הסונים. אבל מיהם בכלל ומה מגמת פניהם? קשה לדעת, כי למרבה הצער, בישראל לא מתקיים שיח ציבורי על אודות המגעים האלה וגם לא על הידידים החדשים שמעבר לגדר.

מי שיתעמק מעט, ימצא שם בליל של פלגים חמושים. בהם "צבא סוריה החופשי", אבל יש בהם גם  פלגים קיצוניים יותר שאימצו את אידיאלוגיית הג'יהאד. בראשם, אחראר א-שאם (בני החורין של סוריה הגדולה) וג'בהת א-נוסרה (חזית הסיוע), ארגון רצחני שהוכרז על ידי האו"ם וארצות הברית כגוף טרור. ?

גורמי מודיעין ישראלים יתלו כנראה את הסיבות לחשאיות  בצורך הביטחוני, אבל למעשה מדובר בסוגיה פוליטית. לא ייתכן שמערכת הביטחון בישראל תקיים מגעים עם מיליציות הפכפכות, שאינן כפופות לאף חוק, והציבור בישראל לא יידע. תארו לכם שהשב"כ ימסד בהיחבא יחסים עם חמאס, בעוד שפוליטיקאים יטפחו בציבור הרחב את דמותו השטנית של הארגון.

הנה כמה שאלות שצריכות לעניין את הישראלים בסוגיה הזו: מדוע החליטה ישראל לטבול במים העכורים של המשבר הסורי אחרי תקופה ארוכה של ישיבה על הגדר? כיצד נפלה ההחלטה לבחור מביניהם דווקא במורדים הסונים? מדוע העדיפה ישראל לבוא במגע עם ישות לא-מדינתית על פני בירה ריבונית? האם גורמי מודיעין ישראלים מקיימים מגעים עם קבוצות ג'יהאד?

על אכזריותה של דמשק אין מחלוקת. המשטר הסורי נהג בנתיניו בעריצות במשך עשרות שנים, ועם פרוץ המערכה, טבח במורדים ללא רחם, אף אם פעלו מתוך אזורי מגורים צפופי אוכלוסייה.

אבל בכל הקשור לישראל, הניסיון מלמד כי המחנה השיעי-עלאווי מונהג בידי דמויות פרגמטיות, שמונעות אמנם מהדחף לפגוע בישראל ולהקיז את דמה, אבל לא מתוך צימאון דם או משיחיות דתית, כפי שמאפיין את פלגי הג'יהאד הסונים. דמשק היא אויבת מסורתית של ירושלים, אבל היא ידעה לשמור על גבול שקט במשך ארבעה עשורים. כאשר הוכה בידי צה"ל פעמים רבות (חלקן עפ"י פרסומים זרים), מיעט אסד להגיב כדי לא לפתוח עמה חזית לוחמה. במזרח תיכון מתחרד, עדיף שיעמוד מולך אויב חילוני ולא דתי.

די לפנטזיות: ביום שאחרי אסד, לא תראו שם אלטרנטיבה חילונית וליברלית. ארגוני הג'יהאד הם הדומיננטים כיום בסוריה, וכל חלל שיתפנה ייתפס על ידם ולא על ידי מורדים מתונים. כך קרה בעיראק ובלוב, וכך יקרה בכל זירה אחרת באזור. 

לישראל אמנם חשבון מר עם חיזבאללה, אבל מדובר בתנועה ממושמעת, שמילתה אחת, נאמנותה אחת, ואפשר לדבר איתה, אמנם באמצעות מתווכים. מדיניותה כוללת הימנעות מפגיעה באזרחי אויב, אלא במקרי דחק או כשנוצר צורך בתג מחיר הדדי. לוחמיה אינם עורפים ראשים ולא מעלים שבויים באש. ברצותה לפגוע בסוריה או בחיזבאללה, לישראל יש כתובת. לא כך הוא המצב בכל הקשור לארגוני הג'יהאד הסונים. אצלם קשה לדעת מי מושך בחוטיהם מרחוק היום ומי ימשוך מחר. פעולת תגמול כלפיהם עלולה להידמות לעתים למרדף אחר הרוח של אתמול. ישראל צריכה לדעת היטב מי הסוס שעליו היא מהמרת.

באמצע שנות השמונים טיפח המינהל האזרחי של צה"ל ברצועת עזה את האגודות האסלאמיות, כדי שיהוו משקל נגד לפת"ח. מתוך האגודות האלה יצאה לבסוף תנועת חמאס, שטרפה את הפת"ח ומהווה איום מוחשי על ישראל.

הנה תסריט אימים: אחרי שיסלקו לגמרי את חיילי הצבא הסורי, שאוחזים רצועה צרה בגבול ישראל, יבססו הפלגים הסונים את מעמדם באזור. פטרון כלשהו יזהה את פוטנציאל הנזק שביכולתם לגרום לישראל, ויפרוש עליהם חסות פיננסית ואידיאולוגית. משם ועד גשמי מרגמות שיאיימו חס וחלילה על יישובי רמת הגולן - הדרך קצרה.

More from Jacky Hugi

Recommended Articles