יום הכיפורים של איפא"ק

איפא"ק היא הזרוע הארוכה של ממשלת ישראל במרכז הכובד של העוצמה האמריקאית בוושינגטון. הלובי השני בעוצמתו בארה"ב, איפא"ק, משרת עשרות שנים את ממשלות ישראל לדורותיהן ביעילות מופלאה, שנשענת על הכמות האדירה של כסף יהודי שנתרם לטובת מסעות הבחירות של המועמדים לבית הנבחרים ולמשרות רמות אחרות.

עיקרון היסוד הבסיסי של איפא"ק, מיום הקמתו [1951], הוא פשוט: מייצגים ופועלים למען כל ממשלה ישראלית באשר היא, ללא העדפה לימין או לשמאל, ובמערכת הפוליטית האמריקאית מקדשים את עיקרון התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. לעולם לא להתמקד במפלגה אחת מתוך שתי המפלגות האמריקאיות הגדולות, לא לנסות להפריד ולמשול, לא להעדיף מחוקק רפובליקאי על עמיתו הדמוקרט, ולהיפך. סוד כוחה של ישראל בוושינגטון לאורך השנים טמון בעיקר בעיקרון הזה, שהפך את ישראל לסוג של קונצנזוס בגבעת הקפיטול, שרק מתי מעט מעזים למרוד בו או לסטות מהשורה.

הזמנתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לנאום בפני שני בתי הקונגרס [מארס 3], שבושלה בחשאי על ידי יו"ר בית הנבחרים ג'ון ביינר והשגריר הישראלי בוושינגטון (יש הרואים בו שגריר בלאס וגאס) רון דרמר, נפלה על ראשי איפא"ק כרעם ביום בהיר. הם לא תודרכו, לא לפני ולא אחרי, הם לא ידעו, הם לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות להם. "זהו יום הכיפורים של איפא"ק", אמר לאחר שפורסמה ההזמנה מישהו מראשי הארגון בשיחה פרטית, "נקודת שפל שלא הייתה כמותה".

בימים הראשונים שלאחר הפרסום, היו ראשי איפא"ק בהלם. התקשו לעכל את מה שקרה. מאז, לאורך השבועות האחרונים, הם מנסים לאחות את השברים. הייתה באיפא"ק מחלוקת פנימית בדבר הפעולות שעל הארגון לנקוט כדי למזער נזקים. היו שחשבו שצריך להתייצב בפניו של בנימין נתניהו ולהפציר בו, רשמית, לבטל את הנאום בקונגרס. להציע לו חלופות. מהלך כזה נוגד את הגנטיקה של איפא"ק, שהוא הלובי של נתניהו, ולא להיפך. מצד שני, כשכמעט כל בכירי הארגון יודעים את גודל הנזק לטווח הבינוני והארוך שימיט המהלך הזה על יחסי ישראל-ארה"ב ומשוכנעים לגביו, קשה להחריש.

באיפא"ק הוכנה מצגת מפורטת, שהוצגה בפני נתניהו, על כל המהלכים הצפויים בעקבות ההזמנה השנויה במחלוקת לקונגרס, והנזקים המצטברים. אחד מראשי איפא"ק אמר ביום רביעי [25 בפברואר] בשיחה סגורה: כל מה שהזהרנו מפניו, מתגשם. חזינו את אפקט הדומינו שיתרחש, את ההחרמה בידי יותר ויותר חברי קונגרס דמוקרטים, את ההרעה המשמעותית ביחסים עם מחוקקים דמוקרטים, את הדיבורים על החרמת ועידת איפא"ק (שמתקיימת אף היא בתחילת מארס) בידי הממשל. על הכל התרענו, מהכל הזהרנו. ומי לא התרשם? נתניהו. הוא מגיע.

לקראת הנאום, באמצע השבוע הקרוב הצדדים מעלים את גובה ההימור כמעט על בסיס יומי. בתחילה, סוזן רייס אמרה השבוע על נאום נתניהו כי תהיה לו ''השפעה הרסנית'' על היחסים בין המדינות. רייס הוסיפה כי ''היחסים בין ישראל לארה"ב כמדינות מעולם לא היו עניין מפלגתי, ולמזלנו הפוליטיקה לא נכנסה ליחסים הללו. אך מה שקרה בשבועות האחרונים... גרם לכך שבשני הצדדים הוכנסה מידה מסוימת של מפלגתיות''.

אחרי רייס הגיע תורו של מזכיר המדינה ג'ון קרי, אחד הידידים הקרובים האחרונים של נתניהו בוושינגטון. נדמה שגם מצודת קרי נופלת. העקיצה מצדו של קרי לנתניהו הייתה הכואבת מכולן. הוא הזכיר את ההופעה ההיא של נתניהו בשימוע בפני ועדה בקונגרס האמריקאי לפני הפלישה בעיראק. "ראש הממשלה תמך בהחלטיות ובצורה קולנית בפלישה לעיראק בהנהגתו של [הנשיא] בוש, וכולנו יודעים מה קרה להחלטה הזאת", אמר, "נתניהו היה גם ישיר והחלטי מאוד בהתנגדותו להסכם הביניים, אותו כינה 'עסקת המאה של איראן' ...ייתכן שהשיפוט של נתניהו בעניין הזה היה מוטעה''. קרי הסביר שלפני הסכם הביניים של נובמבר 2013, זמן הפריצה של איראן לפצצה עמד על חודשיים-שלושה, אולם הזמן הזה הוארך כעת לשנה. ''ישראל יותר בטוחה היום...מכפי שהייתה לפני הסכם הביניים''.

במקביל, התרחשה מיני-סערה כשהעיתונאי ג'פרי גולדברג פרסם ב"אטלנטיק" ידיעה לפיה גם היועץ לביטחון לאומי של נתניהו, איש המוסד הישראלי יוסי כהן, ''אמר לפחות לשני אנשים במהלך ביקורו האחרון בוושינגטון כי עדיף שהנאום לא היה מתקיים". לשכת ראש הממשלה בירושלים הכחישה בתוקף את הידיעה הזו וטענה כי כהן סבור שהנאום חיוני. אני מעריך שהאמת באמצע, עם נטייה לכיוון של גולדברג. כהן הוא לא הבכיר הביטחוני הישראלי היחיד שדעתו על הנאום רעה, אבל הוא מצניע אותה לדיונים כמוסים או לעצמו.

נתניהו לא משתף את בכירי זרועות הביטחון שלו בכוונתו לנאום בקונגרס. לתפיסתו, זוהי סוגיה מדינית-פוליטית, ואין זה עניינם. עקרונית, הוא צודק. לו בדק, היה מגלה שבצה"ל, באגף המודיעין, וגם במוסד, איש אינו מתלהב מיציאתו לארה"ב "על הראש" של הנשיא אובמה. אין כמו זרועות הביטחון בצה"ל כדי להמחיש את גודל התלות של ישראל בברית עם ארה"ב, בכל התחומים. הסיוע הביטחוני, אמצעי הלחימה והתחמושת, השיתוף המודיעיני, הגיבוי הבינלאומי – ארה"ב היא אבן היסוד החשובה ביותר בביטחון הלאומי הישראלי, ובנימין נתניהו מערער אותה ואת יציבותה.

לכן, אין זה פלא שגם הרמטכ"ל החדש, רב אלוף גדי אייזנקוט, כמו שאר הבכירים שסביבו ובכירים בזרועות ביטחון נוספות, לא מתלהבים, בלשון המעטה, מהחורבן שממיט הבוס שלהם על ידידתה החשובה של ארה"ב. אגב, גם שר החוץ, אביגדור ליברמן, התבטא נגד הנאום בקונגרס, ובשיחות סגורות אומר שתהיה לו השפעה מזיקה על היחסים עם ארה"ב.

בכירי צה"ל וזרועות הביטחון של ישראל גם לא שותפים לדעתו הפטליסטית של נתניהו לפיה איראן היא איום קיומי ישיר על ישראל. הרמטכ"ל היוצא, רב אלוף בני גנץ, לא חשב כך. קודמו לא חשב כך. ראש המוסד הקודם מאיר דגן חולק על נתניהו מהותית בסוגיית הגרעין האיראני וכך, כנראה, גם ראש המוסד הנוכחי. הרמטכ"ל הנוכחי, רב אלוף אייזנקוט, כבר אמר בנאום הראשון שלו במעמד מינויו לתפקיד שהבעיה הבוערת והחשובה ביותר של ישראל היא הבעיה הפלסטינית.

מצד שני, מי שקובע, לפחות עד הבחירות ב-17 במארס, הוא נתניהו. הוא נחוש לנסוע לקונגרס, הוא נחוש לנאום. הוא יודע שמול מצבו הלא משופר בסקרים בישראל, דעת הקהל שנוטה כרגע נגדו, שני דו"חות קשים של מבקר המדינה ובדיקה משטרתית (כנראה פלילית) על ההתנהלות במעון ראש הממשלה בירושלים, מה שנשאר לו זה הנאום. ביבי ייתן את כל מה שיש לו בנאום הזה.

ההערכה היא כי הוא יכלול מידע חדש, כנראה מודיעיני, במאמץ להשפיע איכשהו על דעתם של המחוקקים האמריקאים, ולכבוש, איכשהו, מחדש את ליבם של המצביעים הישראלים.