באום אל פחם אין אווירת בחירות, הייאוש חריף מתמיד

באום אל פחם, העיר הערבית הגדולה בישראל, אין תחושה של בחירות באוויר. בעוד המפלגות הערביות תוססות ורוחשות מעצם האפשרות שיתאחדו לרשימה אחת כדי לגבור על העלאת אחוז החסימה, האזרחים שאותם הן מבקשות לייצג אדישים. בניגוד למה שמתרחש בעיר בזמנים מסעירים יותר, אין שלטי חוצות ברחובות ואין כתובות גרפיטי על הקירות. בבתי הקפה ובשוק, הבחירות מוזכרות רק כאנקדוטה עצובה. איש לא מאמין שהבחירות ישנו את המצב. להפך.

הבחירות שייערכו בעוד קצת יתר מחודשיים (17 במארס), ושעשויות להשפיע משמעותית על מעמדם של ערביי ישראל במדינה, לא באמת מעניינות אותם. אדישות זו המילה המתאימה ביותר לתאר את הקולות ששמעתי בעיר שהגעתי אליה השבוע (5 בינואר) כדי לחוש אם ערביי ישראל ישנו הפעם את אופן ההתנהגות האלקטורלית שלהם מאז בחירות 2001 - דפוס שנע בין חרם לחוסר עניין - וילכו להצביע.

"בכל מקרה נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא וליברמן ובנט ילכו איתו, אז למה לנו להשתתף במשחק הזה?", שאל מוחמד אגבריה, בעל חנות בשר. הקונים ששהו באותה עת בחנות הסכימו איתו. "שום דבר לא ישתנה ושום דבר לא יקרה", אמר איברהים, שהציג עצמו כאב הדואג לפרנסתם של שלושה ילדים קטנים.

"לקול הערבי יכולה להיות השפעה על תוצאות הבחירות", טענתי בפניהם, אבל מהנחרצות של תשובותיהם הבנתי למה מתכוונים באום אל פחם כשאומרים ששום דבר לא ישתנה. "גם אם נתניהו לא ייבחר ומישהו אחר יעלה - זה לא ישנה את המצב שלנו. תראה איך אנחנו חיים, לא סופרים אותנו. אנחנו אוויר, שקופים, בהכל. אפילו התקשורת הישראלית לא מתעניינת בנו. נזכרים בנו רק כשיש בחירות. באים לראות איך נצביע. שילכו לעזאזל". אמר לי עיסאם, בן 30, בן לאחת המשפחות הגדולות בעיר שביקש שלא אציין את שם משפחתו. את הסיבה לכך הבנתי מהמשך דבריו.

"אז לא תצביע בכלל?", שאלתי.

"אני אצביע אולי לחד"ש, אבל רק כדי שהאיסלאמיסטים לא יקבלו יותר קולות מהקומוניסטים", אמר עיסאם.

"אז הבחירה שלך היא רק בגלל המלחמה הפנימית? לא למען שיפור מצבם של הערבים במדינה?"

"המצב לא ישתנה", הוא אמר שוב, "מה חברי כנסת הערבים יכולים לעשות? נגיד שיקבלו 20 מנדטים. כולם יתאחדו נגדם כדי שלא תהיה להם השפעה. יפעלו כדי להחליש אותם, כדי שלערבים לא תהיה השפעה. אז מה זה משנה?"

בסיור בעיר, הנחשבת בירתה של ערביי ישראל, קשה שלא להבחין בהזנחה הגדולה וחוסר המשאבים שמהם סובלות העיריות הערביות. המדרכות סדוקות, הכבישים מחוררים ורעועים והסמטאות צרות. ההזנחה היא תוצאה של אפליה ברורה, שלא ניתן להסתירה, ממנה סובלים תושבי הערים והכפרים הערביים בישראל כבר עשרות שנים. בשנים האחרונות האפליה היא חדה ומדכאת יותר מתמיד.

בכניסה לאום אל פחם, ליד תחנת הדלק, עמדה קבוצה של פועלי בניין שהמתינו להסעה שתיקח אותם למקום העבודה. "אנחנו עובדים מזדמנים, יום ככה יום ככה", אמר לי נזים מחמיד בן 25. "המצב לא טוב, נהיה פה גרוע יותר ויותר, אין עבודה, ובמיוחד פה באום אל פחם, המצב הכלכלי דפוק".

"אתה חושב שזה ישתנה?", שאלתי. "בטח שישתנה", הוא אמר, "לרעה". הפועלים מסביב צחקו בקול.

לדברי מוחמד, אחד הפועלים האחרים, "המצב הכלכלי במדינה קשה. קשה מאוד. אבל המצב שלנו עוד יותר. אנחנו הראשונים במעגל שזורקים. אם ליהודים אין כסף ואין עבודה ואין פרנסה, אז מה יגיד הערבי?" חברו חסן הוסיף: "אני לא מדבר רק על גזענות, שיש עכשיו בישראל כמו שלא היה פעם. אני מדבר על עבודה, על לחם. אם במפעל עובדים 200 עובדים ומקצצים ל-150, קודם כל יזרקו את הערבי, אחר כך את היהודי. ואם היהודי ימצא עבודה חדשה, לערבי זה יהיה הרבה יותר קשה".

"ואיך זה קשור לבחירות", הקשיתי. "זה קשור", ענה חסן, "אנחנו מרגישים מקופחים יותר ויותר, שאין לנו חלק יותר במדינה הזאת. הוציאו אותנו. אם נצביע למשל לשמאל, למרצ, לעבודה, המצב שלנו ישתנה? לא".

שאלתי את החבורה אם האיחוד האפשרי של המפלגות הערביות לא מעודד אותם להצביע. "אני חושב שיצביעו יותר אנשים אם יהיה איחוד, אבל לא הרבה יותר", ענה נזים. "אלה שתומכים בדתיים יצביעו להם, ואלה שתומכים בקומוניסטים יצביעו להם. יש גם מצב בו אנשים שהצביעו בעבר למפלגה ערבית לא יצביעו לרשימה מאוחדת. מי שתומך בקומוניסטים, או נגיד בלא-דתיים, לא ירצה לתת קול לאיסלאמיסטים. מי שתומך בבל"ד שונא את חד"ש ושונא את רע"מ. אתם היהודים לא מבינים את הבעיות והמתח שיש בינינו. מבחינתכם, כולם ערבים. אבל זה לא ככה".

סקר שערך העיתון הערבי כול אל ערב, ויתפרסם בסוף השבוע הקרוב, מגלה כי 80 אחוז מערביי ישראל תומכים באיחוד המפלגות הערביות לקראת הבחירות בכנסת. הסקר מנבא ששיעור המצביעים באוכלוסייה הערבית יעלה מ-56% בבחירות הקודמות ל-62%. זהו איננו שינוי דרמטי שישנה את המפה הפוליטית בישראל, אלא שינוי קטן יחסית - בדומה לתחושות שהעלו התושבים באום אל פחם.

חוסר התקווה הוא המאפיין הבולט ביותר של ערביי ישראל. אין שם היערכות מיוחדת לבחירות או התגייסות במטרה להביא לשינוי המצב הפוליטי, התגייסות שתנסה להיאבק באפליה. רבים מערביי ישראל חשים שהם אינם חלק אינטגרלי ממדינת ישראל, שעשתה מצידה במשך השנים הכל כדי שאכן ירגישו מרוחקים ומנותקים ממנה. ​