כך יקבע כחלון את גורלו של נתניהו

הזוגיות המוחצנת והנלהבת בין יצחק הרצוג לציפי לבני, שפרצה לחיינו בסערה במסיבת עיתונאים חגיגית ביום רביעי (10 בדצמבר), מצליחה אמנם על פי הסקרים הראשונים לייצר את מפלגה הגדולה ביותר עם 24 מנדטים. אך מי שיקבע כיצד תראה המערכת הפוליטית אחרי בחירות 2015 הוא זוג אחר לגמרי שמעדיף כרגע להתנהל מאחורי הקלעים מכוח הבנות שקטות.

את משבצת הפאוור קאפל של הפוליטיקה הישראלית יתפסו משה כחלון ואביגדור ליברמן, שבכל תרחיש יהיו בקואליציה הבאה בתפקידים הבכירים ביותר. הם יהיו אלה שיקבעו מי יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל: הרצוג, בנימין נתניהו או אולי דווקא כחלון או ליברמן בתרחיש מסוים של רוטציה.

אם יחליטו שני האישים לחבור למפלגות השמאל-מרכז ולהעניק להרצוג את המפתח להרכבת הממשלה, הם ידרשו בוודאי רוטציה בראשות הממשלה עבור אחד מהם. המחיר יהיה מופקע. אם ילכו עם נתניהו והימין, הם יסתמו את הגולל על חלום ההנהגה המשותפת של לבני והרצוג, שנהנים לשווק את עצמם כצמד שמשנה את המשחק הפוליטי, תיאור שהוא רחוק מאוד מהמציאות. התיאור האמיתי הוא שמפלגת הרצוג-לבני אוכלת מנדטים מגוש השמאל מרכז, ואינה משנה את מאזן הכוחות בין שני הגושים.

רשימת העבודה-התנועה עשויה לסבול מאותה בעיה שבה נתקלה ציפי לבני כשעמדה בראש קדימה עם 28 מנדטים אחרי בחירות 2009 – מנדט אחד יותר מהליכוד - אך מצאה את עצמה באופוזיציה. על פי הסקרים האחרונים גוש השמאל-מרכז מאבד מכוחו בשל זליגת המנדטים מיאיר לפיד אל מפלגת כחלון החדשה.

בניגוד לצמד הרצוג-לבני, שיום אחרי האיחוד כבר יצאו לסיור משותף בעוטף עזה ונהנו להיראות ביחד באור השמש הבהיר כמו שני תיכוניסטים מאוהבים, הצמד כחלון-ליברמן יעדיף להתנהל מתחת לרדאר.

השניים, שחתמו כבר על הסכם עודפים בין מפלגת ישראל ביתנו הוותיקה של ליברמן לבין מפלגת כולנו החדשה של כחלון, הם מנהיגיו החדשים של גוש המרכז-ימין בבחירות הבאות.

על פי הסקרים, שתי המפלגות שוות יחד כעשרים מנדטים, כאשר לכחלון, שמסתמן כטרנד של הבחירות האלה, יש עדיין פוטנציאל גדילה. בדומה לברית בנט-לפיד של בחירות 2013 הצמד כחלון-ליברמן שכאמור פועל במסגרת הבנות שקטות, יחרוץ את גורלו של נתניהו. אף ששניהם מאסו ביו"ר הליכוד וראש הממשלה, שניהם מספיק מנוסים כדי לא לצאת נגדו בהצהרות נחרצות בסגנון "ביבי לא יהיה ראש הממשלה הבא" כמו יאיר לפיד. כמי שצמחו בימין, הם משאירים לעצמם את כל האופציות פתוחות עד אחרי הבחירות.

ליברמן וכחלון, פוליטיקאים ערמומיים ומתוחכמים, מכירים היטב את חולשותיו של נתניהו. שניהם היו קרובים לאוזנו בתקופות מסוימות. שניהם יעמדו בראש מפלגות שבהן הם השליטים היחידים. בדומה לליברמן, כחלון מחזיק בכל סמכויות המפלגה החדשה שהקים. ביום חמישי הגישה ''כולנו'' בקשה להירשם אצל רשם המפלגה ואז גם נחשף התקנון שלה. כחלון הוא זה שממנה את חברי הכנסת העתידיים ואת חברי הנהלת המפלגה, והוא זה שמחליט אם להצטרף לקואליציה ובאילו תנאים. במילים אחרות: כחלון יחליט וכחלון ינווט. בשיחות פרטיות בשנה האחרונה כחלון דיבר על כך שבמפלגה שלו הוא יהיה זה שימנה את השרים, שיהיו אנשי מקצוע ולא חברי כנסת. במקביל תפעל סיעת המפלגה בכנסת - אנשים שהוא בחר ויפעלו על פי הוראותיו - כדי להגשים את חזון הרפורמות שלו בדיור ובמערכת הבנקאות.

למרות תדמיתו הנגישה והצנועה וחיוכו הביישני משהו, כחלון הוא אחד הפוליטיקאים השאפתניים ביותר כאן, לא פחות מנתניהו או מליברמן. הוא שואף להגיע לראש הפירמידה. הוא חותר להגיע ללשכת ראש הממשלה, ולהיות המזרחי הראשון ששבר את תקרת הזכוכית. אף שהוא מזהה הזדמנות לפרוץ את המחסום הזה כבר בבחירות הקרובות, הוא לא יכריז ביהירות, כמו לפיד הטירון הפוליטי, שהוא יהיה ראש הממשלה. הסיבה היא פשוטה וכל כך נכונה: כחלון מבין שבדיוק באותה השנייה הוא יהפוך ליעד לחיסול פוליטי וציבורי. העדר ניסיונו המדיני-ביטחוני, והעובדה שהוא בסך הכל עומד בראש מפלגה בינונית על פי הסקרים, ישמשו את יריבו כדי לתייג אותו כמנותק. אבל מי שמכיר את שיטת הפעולה שלו מקרוב, בטוח שלשם הוא מכוון. הכי גבוה, הכי רחוק מהמעברה בגבעת אולגה, אל הבית ברחוב בלפור.

אחד מהשרים הבכירים בליכוד סיפר איך לפני הבחירות במרכז הליכוד לקביעת הרשימה לכנסת ב-2006 כחלון הסתובב כאילו מודאג וחסר ביטחון לפני ההצבעה, עם החיוך הביישני של "הילד מגבעת אולגה", בעוד שמאחורי הקלעים הוא כבר סגר כל דיל אפשרי. בתום ההצבעה כולם חוץ ממנו הופתעו כאשר גרף את המקום הראשון ברשימה.

גם בהמשך הוא נהנה להפתיע. הוא תמיד מתאר את פעולותיו כלאחר יד, מסביר שבכל רגע הוא מוכן לפרוש לביתו, שאינו מתרגש מאיש. מרחף מעל המערכת הפוליטית בקלילות. בשקט הזה הוא קידם את רפורמת הסלולר, והקדים את כל שרי הליכוד ביכולתו הפנומנלית לזהות את הרווח הציבורי שברפורמה חברתית לא כל כך מסובכת לביצוע.

ואכן, מראהו והתנהלותו מטעים. כשיצא לפסק זמן מהפוליטיקה, הוא עזב עם בטן מלאה על נתניהו שככל הנראה סירב תחילה להבטיח לו תיק האוצר, ושינה את דעתו רק כשהיה מאוחר מדי. כחלון כבר החליט ללכת וידע כבר אז שהוא יחזור לזירה בבחירות הקרובות עם כוח פוליטי משל עצמו, כדי להוריד את נתניהו על ברכיו.

כשיצא לפסק זמן מהפוליטיקה הוא הלך ללמוד קורס למנהלים באוניברסיטת הרווארד בארה"ב. כששב לארץ הקים במכללת נתניה את המכון לרפורמות חברתיות. זו הייתה הפלטפורמה שעליה קמה מפלגתו. הוא חרש את הארץ כמרצה מבוקש, ונהנה מקשרים חשובים ויקרים עם גופי תקשורת משפיעים: ידיעות אחרונות והעיתון הכלכלי דה מרקר שעם עורכו הוותיק גיא רולניק הוא מקיים קשר הדוק. בלי הרבה רעש, מאחורי הקלעים, בדרכו השקטה, הוא טווה קשרים בתקשורת, קשרים שכעת מסייעים לו בדרכו לצמרת. גם הברית השקטה עם ליברמן היא חלק מאותה טקטיקה, שאחרי הבחירות אמורה להביא אותו למקום שבו הוא יהיה האחראי לגורלו של נתניהו. שעת הנקמה המתוקה.