דילמת הווטו האמריקאי

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי נפגשו ביום שני [15 בדצמבר] ברומא, בניסיון לגבש עמדה משותפת אל מול המהלכים המתוכננים של הפלסטינים באו"ם בשבועות הקרובים.

בעקבות הפגישה, סירבו שני הצדדים להתבטא בשאלת השאלות: האם האמריקאים יטילו וטו על בקשה פוטנציאלית של הפלסטינים מעצרת הביטחון של האו"ם להכיר בפלסטין כמדינה עצמאית. נתניהו עצמו לא גילה לכתבים במטוסו האם קיבל הבטחה אמריקאית לווטו המיוחל ואילו בבית הלבן הודו באותו זמן שההתלבטות נמשכת.

ביום שלישי בלילה [16 בדצמבר] נודע כי ההחלטה נפלה: האמריקאים אכן יטילו וטו על הבקשה הפלסטינית. הווטו הזה יתקבל בסיפוק בירושלים, אבל למרבה ההפתעה, הוא יתקבל גם בהבנה ברמאללה.

הפלסטינים העבירו לארה"ב בימים האחרונים מסרים חשאיים לפיהם אין להם התנגדות לווטו. מדוע? כי אבו מאזן יודע שההצעה הפלסטינית לאו"ם, שמכילה את הנוסח הקיצוני ביותר שאינו מקובל על ארה"ב או על אירופה, נדונה לכישלון. הוא מעדיף לספוג את הווטו האמריקאי, שיאפשר לו להמשיך הלאה לתוכנית החלופית שלו – הצטרפות פלסטינית לאמנות רבות נוספות של האו"ם, שתאפשר לו לגרור את ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג במסגרת המאבק המדיני שהוא מנהל מולה. כך יזכה להערכה ברחוב הפלסטיני על כי הוא "הולך עד הסוף" מול האו"ם, ובמקביל יצבור הישגים ויפעיל לחץ על ישראל.

בזמן שהדברים הללו נכתבו, התקיימו דיונים קדחתניים בין האמריקאים לצרפתים ובין האמריקאים והאירופים לפלסטינים. ארה"ב ניסתה להחליף את ההצעה הפלסטינית בגרסה כזו או אחרת של הצעה צרפתית מתונה, ואז או שתתקבל עליה הסכמה כללית, או שיוסכם לדחות אותה. הפלסטינים סירבו לדחות את הגשת ההצעה שלהם למועצת הביטחון וסירבו לשנות אותה. לכן, במצב הדברים הנוכחי, ההצעה תוגש ויוטל עליה וטו אמריקאי. הצרפתים, במקביל, מתעקשים לקדם את ההצעה שלהם, בעוד הישראלים (גם נתניהו וגם יריביו באופוזיציה) מעדיפים שהצרפתים ידחו את המהלך כולו לאחרי הבחירות.

מחר, יום רביעי, צפוי להיות "יום רביעי השחור" מבחינה מדינית ישראלית: חמאס אמור להיות מוצא מרשימת ארגוני הטרור על ידי בית המשפט האירופי, המדינות החברות באמנת ז'נבה מתכנסות לבקשת הפלסטינים כדי לקבל החלטות נגד ישראל, הפרלמנט האירופי אמור להצביע על הכרה מרוככת במדינה פלסטינית וההצעה הפלסטינית למועצת הביטחון אמורה להיות מוגשת. בליץ מדיני כזה נגד ישראל לא נראה זמן רב.

האמריקאים, מצדם, נקרעו בין כל הקטבים והאינטרסים המנוגדים בפרשה הזו. מדובר בדילמה מורכבת. האמריקאים רוצים לעשות את הדבר הנכון. מהו הדבר הנכון מבחינתם? הדבר שימעיט ככל האפשר את סיכוייו של בנימין נתניהו להיבחר לקדנציה נוספת בראש ממשלת ישראל. האמריקאים לא יודו בכך גם אם ייכלאו לחקירות בגואנטנמו, אבל לפני כשבועיים [תחילת בדצמבר] שמעתי את הדברים באוזני מכמה פקידים אמריקאים בכירים, בשיחות סגורות ומסווגות במיוחד.

"השאלה היא", אמר פקיד ממשל אמריקאי בכיר, "איך תשפיע החלטה שלנו על האלקטורט הישראלי. אם לא נטיל וטו, מה זה יעשה למעמדו של נתניהו בישראל לקראת הבחירות? ואם נטיל וטו, אותה השאלה בדיוק".

אבל לא רק בווטו מדובר. המהלך הפלסטיני מורכב, יש בו סוגים שונים של פעולות, כולל הצטרפות פוטנציאלית לאמנת רומא, שתאפשר לפלסטינים לגרור את ישראל לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. וישנה גם היוזמה הצרפתית, להעביר באו"ם החלטה על סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני תוך שנתיים, עם דדליין ברור ומוגדר מראש, ועם כל הפרמטרים המוכרים: מדינה פלסטינית בקווי 67' עם חילופי שטחים, חלוקת ירושלים וכו'. את כל הצרות הללו, שאמורות לנחות על ישראל בצרורות בחודשים הקרובים, אמור הממשל האמריקאי לסייע לנתניהו להדוף.

ובממשל שאלו את עצמם מקבלי ההחלטות, מהו הדבר הנכון ביותר לעשותו. סוכנות איי.פי. דיווחה לאחרונה על דיון שנערך בבית הלבן בנושא הזה, דיון בו התגלו חילוקי דעות בין גישתו של מזכיר המדינה ג'ון קרי לגישתה של היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס. בבית הלבן, מאובמה דרך סוזן רייס ועד ג'ון קרי, יודעים שאם נתניהו יקבל קדנציה נוספת בלשכת ראש הממשלה בירושלים, תהיה זו פטירתו הסופית של תהליך השלום. עדיין לא ברור לטובת איזה תהליך חלופי זה יקרה. אובמה רוצה לראות את נתניהו קדנציה נוספת בתפקיד בדיוק כמו שנתניהו רצה לראות את אובמה קדנציה שנייה בבית הלבן, ואולי אף למטה מזה. אבל האמריקאים יודעים שמעורבות פומבית שלהם בבחירות בישראל תגרום נזק אדיר למעמדם, ואולי גם למטרתם.

עד לפני עליית אובמה לשלטון, כל רמז דק שנשמע מוושינגטון לגבי יחסי ישראל-ארה"ב היה בעל פוטנציאל הפלת ראש ממשלה בישראל. ג'ורג' בוש האב הפיל את יצחק שמיר ב-1992 כשסירב לאשר את בקשת ישראל לערבויות בינלאומיות בסך עשרה מיליארד דולר לקליטת עליית יהודי בריה"מ. ביל קלינטון סייע להפלת נתניהו ב-1999, כשהפנה לו גב ודאג שהציבור בישראל יידע זאת. אבל אז הגיע אובמה, והקפיד לבצע כל שגיאה אפשרית במעלה הדרך כדי לקעקע באופן יסודי את האמון הרב שרוחש הציבור בישראל לממשל האמריקאי, ולהפוך את נתניהו לגיבור עממי שלא נרתע מהמעצמה האדירה בתבל ואף הצליח לרסן אותה, תוך שהוא מזלזל בכבודם של האמריקאים, ואולי אפילו מתעלם מהם במפגיע.

"אם נחליט לא להטיל וטו", אמר פקיד אמריקאי בכיר בשיחה סגורה באחד השבועות האחרונים, "זה עלול לאחד את הישראלים מאחורי נתניהו, ולהפוך את ארה"ב באופן סופי ל'שטן הגדול' בעיני הציבור הישראלי, שחש מותקף ומוקף והלך כברת דרך ניכרת ימינה בשנים האחרונות". מהלך כזה עלול להתברר כשער עצמי מרהיב של האמריקאים, ולכן ההתלבטויות.

לפני זמן רב, כשזכה ברק אובמה בכהונתו השנייה כנשיא ארה"ב [2012], נכתבה כאן הערכה לפיה האמריקאים ישתמשו באירופים בכל הקשור לפגיעה בישראל והטלת סנקציות או חרמות עליה, אם תמשיך בסרבנותה המדינית. ההערכה הזו התגשמה בשנה האחרונה במלואה.

אירופה כבר נקטה שורה ארוכה של צעדים מפורשים לתחילת החרמת מוצרים ישראלים, וקידמה יוזמות שונות הקשורות במהלכים דומים. בירושלים יודעים כי ההשראה וההנחיות למהלכים האלה באו מוושינגטון. לנשיא אמריקאי קשה בהרבה לבצע צעדים כאלה נגד ישראל, כי הקונגרס תלוי לו על הצוואר כמשקולת ריחיים, אימתו של איפא"ק רובצת מעל הנבחרים האמריקאים ואיש לא ייתן לאובמה לפגוע פגיעה ממשית בישראל. לכן, נדרשת אירופה. זהו פרק חדש ומוזר של הקונספט "להוביל מאחור" שהמציא אובמה כשנאט"ו החליטה להתערב במלחמת האזרחים בלוב. השאלה היא, האם השיטה הזו תניב הפעם הצלחה. בלוב, כזכור, הצליח המערב להפיל את קדאפי, אבל עכשיו כולם כבר מתגעגעים אליו.

שאלות נוספות עמן מתעסק כעת הממשל האמריקאי הן מה לעשות עם הפרמטרים שג'ון קרי גיבש במהלך המשא ומתן שניהל בין הצדדים. האם להניח את ההצעה הזו על השולחן, האם להדליף את עיקריה או לגנוז אותה בשלב הזה. גם כאן, ההערכה היא שפרסום היוזמה האמריקאית עלול לאחד ישראלים רבים מאחורי נתניהו, כיחיד שיוכל "למנוע את רוע הגזירה", שהרי הוא כבר עשה את זה בעבר ויש לו קבלות מסודרות בנושא.

האם להגביר את ההתבטאויות כנגד נתניהו, לתלות בו את האשם לבידודה הבינלאומי המתגבר של ישראל ולחוסר התוחלת המדינית אליה נקלע האזור? ההערכה היא כי האמריקאים יחליטו לבסוף להוריד פרופיל. להתייחס לנתניהו רק ברמזים. להבהיר שהם מתכוונים להמשיך את הדחיפה לחידוש התהליך המדיני גם אחרי הבחירות, ובכך לרמוז לישראלים שעדיף שאחרי הבחירות תקום ממשלה שתוכל לעבוד עם האמריקאים ולשקם את היחסים והאמון בין הצדדים. בדרך זו הם לא "ייצאו מהארון" ויאפשרו לנתניהו להמשיך לתקוף אותם, אלא ינהלו דיאלוג סמוי עם התודעה הישראלית הקולקטיבית.

את העבודה השחורה, גם הפעם, אמורים לעשות האירופים. נתניהו שוחח לפני כמה ימים עם נשיא צרפת פרנסואה הולנד, וניסה לשכנע אותו לעכב את היוזמה הצרפתית לפתרון הסכסוך במזרח התיכון באמצעות החלטה במועצת הביטחון. לא ברור אם הולנד השתכנע. כן ברור, שלברק אובמה יש בעניין הזה תפקיד מהותי. אם אובמה ישכנע את הולנד לעשות דבר הפוך, קרי להאיץ את היוזמה ולהגביר את הלחץ על ישראל, יכול להיות שזה מה שיסייע לישראלים להבין שאחרי הבחירות, עם נתניהו, צפוי להם גיהינום מדיני נטול מוצא. עדיף, במצב הדברים הנוכחי, שיחפשו להם מנהיג שיודע לגייס מחדש את האמריקאים, לנהל משא ומתן עם האירופים, ויותר חשוב מכל אלה, לדבר עם הפלסטינים.