דילוג לתוכן העיקרי

בחירות 2015 לא יביאו יציבות שלטונית, אם או בלי נתניהו

מאז רצח רבין ועד היום קולות הבוחרים מתפצלים בין יותר ויותר מפלגות. כל ממשלה שתקום צריכה לשים בראש סדר היום שלה שינוי בשיטת הממשל. אחרת, עם נתניהו או בלעדיו, ניהול המדינה יהיה קשה עד בלתי אפשרי
Israel's dismissed Finance Minister Yair Lapid and Justice Minister Tzipi Livni talk after a vote to dissolve parliament of the Knesset, the Israeli parliament, in Jerusalem December 3, 2014. Israeli legislators agreed in a preliminary vote on Wednesday to dissolve parliament, and they set March 17 as the date for a new parliamentary election after Prime Minister Benjamin Netanyahu fired two centrist cabinet members and declared an early national ballot. According to opinion polls, Netanyahu, whose current

בחירות 1992 היו הפעם האחרונה שבה מפלגה בישראל חצתה את רף 40 המנדטים. זו הייתה מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, שגרפה 44 מנדטים. הליכוד בראשות יצחק שמיר קיבלה אז 32 מנדטים, והמפלגה השלישית בגודלה הייתה אז מרצ עם 12 מנדטים.

ממשלת רבין השנייה, שהורכבה מהעבודה, מרצ וש"ס ומנתה 62 מנדטים, הייתה ממשלה קטנה אך הומוגנית ופעלתנית בכל הנוגע לתפיסה מדינית ולסדר יום כלכלי חברתי. הסכמי אוסלו, השקעה תקציבית עצומה בחינוך ובתחבורה, וכן חקיקה אזרחית מתקדמת בדמות חוק יסוד חופש העיסוק – היו פועל יוצא של סדר יום ברור של ממשלת השמאל הזאת.

בבחירות 1996 שהתקיימו חצי שנה לאחר רצח רבין, אף אחת מהמפלגות לא הצליחה לעבור את רף 40 המנדטים. הבחירות התקיימו באמצעות שני פתקים - אחד לראשות הממשלה ואחד לרשימה לכנסת – שיטה שהתבררה כטעות עבור שתי המפלגות הגדולות. האזרחים בחרו במועמד המתאים לדעתם להנהיג את המדינה, שמעון פרס מהעבודה או בנימין נתניהו מהליכוד, ואת הפתק השני רבים מהם העניקו למפלגה אחרת. העבודה זכתה ב-34 מנדטים, והליכוד, אף על פי שחבר למפלגות גשר וצומת, גרף 32 מנדטים בלבד.

בבחירות 1999 נמשכה מגמת הירידה בכוחן של המפלגות הגדולות, עד שאף אחת מהן לא הצליחה לעבור את רף 30 המנדטים. שיטת ההצבעה עדיין הייתה באמצעות שני פתקים. אהוד ברק נבחר לראשות הממשלה. הרשימה שבראשה עמד, "ישראל אחת" אשר היוותה מערך של שלוש מפלגות: העבודה, מימד וגשר, קיבלה 26 מנדטים בלבד. הליכוד התרסק ל-19 מנדטים.

מאז חלפו 15 שנה, ואף ששיטת הבחירות חזרה לקדמותה (הצבעה בפתק אחד), נמשכה הירידה בכוחן של המפלגות המרכזיות. בשלהי 2005 היה נדמה שהמגמה תשתנה, כשראש הממשלה ויו"ר הליכוד אז, אריאל שרון, מאס באופוזיציה הפנימית במפלגתו שניסתה לטרפד את ההתנתקות מעזה, והוביל למפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית. שרון ביקש לבנות כוח פוליטי גדול, מפלגת מרכז חזקה שתוכל להוביל מהלכים מדיניים וחברתיים. הסקרים ניבאו לו 40 מנדטים ויותר. אולם מפלגת קדימה, שלפני הבחירות איבדה את שרון בגלל מצבו הבריאותי, לא הצליחה להתקרב לתוצאה הזאת וקרסה בתוך פחות מעשור. כיום הסקרים מנבאים שקדימה לא תעבור את אחוז החסימה.

בסופו של דבר, המפץ של שרון רק העמיק את הפיצול במערכת הפוליטית. הוא החליש עוד יותר את שתי המפלגות הגדולות שהיוו את התשתית להקמת קדימה, הליכוד והעבודה, ובמקביל יצר ואקום שגרם לעלייתן של מפלגות מרכז שונות בעלות יומרות גדולות לשינוי, אך עם מעט מאוד הישגים. הבחירות האחרונות ב-2013 הביאו את מגמת הפיצול לשיא חדש, עם לא פחות משלוש מפלגות מרכז: יש עתיד, התנועה וקדימה. שתי הראשונות היו מפלגות חדשות לגמרי.

תהליך הפיצול המתמשך לווה גם במעברים תכופים של אישים פוליטיים בין מפלגות. כך למשל ציפי לבני החליפה בתוך פחות מעשור שלושה בתים פוליטיים: היא החלה את דרכה בליכוד, עברה עם שרון לקדימה, הקימה בבחירות האחרונות את התנועה, וכעת היא בדרך לבית פוליטי רביעי, שבשלב זה מסתמן כמפלגת העבודה. אף שמבחינה חברתית-כלכלית אין בין לבני לבין הסוציאל דמוקרטיה של שלי יחימוביץ' וסתיו שפיר דבר, נראה כי לבני עשויה לשמש כמספר 2 של יצחק הרצוג. גם עמיר פרץ דילג בשנים האחרונות בין מספר מפלגות: מהעבודה ל"עם אחד", חזרה לעבודה, משם לתנועה וכעת הוא בדרך לשוב לעבודה בפעם השלישית.

ח"כ לשעבר ישראל חסון, לשעבר סגן ראש השב"כ, סיפר בראיון לאל-מוניטור (4 באפריל), כיצד בלילה שבו נרצח רבין הוא הבין שהמערכת הפוליטית נכנסת ל-15 עד 20 שנים של טלטלה מנהיגותית. התחזית שלו התבררה כמדויקת. אכן, במבט לאחור ניתן להצביע על בחירות 1996 שהתקיימו לאחר הרצח כתחילת תקופת הפיצולים במערכת הפוליטית. והמפץ הגדול של שרון עדיין מלווה אותנו גם בבחירות 2015, עם מפלגות קטנות ומפוצלות ופוליטיקאים שמחליפים מפלגות מדי שנתיים. לפי כמה תרחישים לא מופרכים, ייתכן שהפעם אף מפלגה לא תעבור את רף 20 המנדטים.

המשמעות של סיטואציה כזאת מבחינת היציבות השלטונית היא הרסנית: ממשלה שמורכבת משש או שבע מפלגות, כולן בעלות סדר יום שונה ולעתים אף מנוגד, לא תוכל לשרת את האזרחים בצורה יעילה ולאורך זמן – כפי שראינו בשילוב הנפיץ בין יש עתיד לבית היהודי שהיה מהגורמים לנפילת הממשלה הנוכחית.

הממשלה שתקום אחרי הבחירות הקרובות, בין אם בראשה יעמוד נתניהו בפעם הרביעית או ראש מפלגה אחרת, תתקשה ככל הנראה להוביל סדר יום מובהק או לקדם תהליכים משמעותיים. הסיבה העיקרית לכך היא שראש הממשלה הבא של ישראל יעמוד ככל הנראה בראש מפלגה בינונית בגודלה, ובשל כך יסבול מחולשה מובנית. הוא יצטרך לגבש סדר יום אקלקטי שיענה על צרכיהן של כלל המפלגות השותפות בקואליציה שירכיב.

כך יקרה למשל בתסריט הלא דמיוני הבא, שבו מצביעי העבודה מגלים כי הם סייעו לבחירתו של אביגדור ליברמן, לראשות הממשלה. בהנחה שהרצוג וליברמן מובילים לאחר הבחירות הקמת גוש חוסם נתניהו, ומחליטים על רוטציה ביניהם בראשות הממשלה, כלל לא ברור איזו מדיניות הם יקדמו מבחינה כלכלית ומבחינה מדינית. כיצד תיראה ממשלה שבה יהיו חברים ליברמן, לפיד, הרצוג, כחלון והחרדים? ומה יעשו הרצוג ולפיד לנוכח סדר היום של ליברמן בנושא ערביי ישראל? אג'נדת "רק לא ביבי" היא לא תוכנית עבודה שלטונית. היא טובה אולי כדי להביא לסוף עידן נתניהו, אבל אחריה, השותפים למעשה עשויים למצוא את עצמם כלואים בממשלת טלאים ולהתגלגל שוב להקדמת הבחירות. לכן כל ממשלה שתקום צריכה לשים בראש סדר היום שלה, לצד הרפורמות הכלכליות והחברתיות, גם שינוי בשיטת הממשל. אחרת, עם נתניהו או בלעדיו, ניהול המדינה יהיה קשה ביותר.

More from Mazal Mualem

Recommended Articles