דילוג לתוכן העיקרי

עיוורון הר הבית: נתניהו ממשיך להוליך שולל את העם

אחרי מבצע "צוק איתן" דיבר נתניהו על "הזדמנויות מדיניות חדשות", אבל במקום להפגין תעוזה מדינית הוא אפשר לימין הקיצוני לעורר פרובוקציות בהר הבית למרות אזהרות המודיעין. וכך בהעדר תקווה שוב פורצת אלימות.
Palestinian protesters take up position during clashes with Israeli troops following a protest against what organizers say are recent visits by Jewish activists to al-Aqsa mosque, at Qalandia checkpoint near the West Bank city of Ramallah November 7, 2014. In recent months, a campaign for the prayer ban on Jewish worshippers at the site, known to Muslims as the Noble Sanctuary and to Jews as Temple Mount, to be overturned, led by settler activists, has gathered momentum, raising alarm among Palestinians and

עדיין לא חלפו שלושה חודשים מאז סיומו השנוי במחלוקת של מבצע "צוק איתן" בעזה [26 באוגוסט], וגל האלימות השוטף את ירושלים מעמיד את ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני מבחן ביטחוני נוסף.

פיגוע הדריסה ביום רביעי [5 בנובמבר] בתחנת הרכבת הקלה בירושלים בו נהרגו שני אזרחים הוא אירוע קשה נוסף בשרשרת מעשי אלימות, במה שהולך ומסתמן כמערכה פלסטינית מאורגנת על הריבונות בעיר.

וכמו בימים שקדמו למבצע "צוק איתן" ובמהלכו, נתניהו מוצא את עצמו מאותגר מתוך ממשלתו ומפלגתו על ידי האגף הימני הקשה: במהלך השבוע האחרון הם יצאו לסיורים מתוקשרים בהר הבית וחיממו את האווירה הדליקה, כשראש הממשלה אינו מצליח להשתלט עליהם. רק אחרי שחברי הכנסת מירי רגב, שולי מועלם ומשה פייגלין, השר אורי אריאל וסגנית השר ציפי חוטבלי הספיקו לטפס על ההר, ואחרי שהמלך עבדאללה דרש ממנו להרגיע את הרוחות, התקשר נתניהו באופן אישי במהלך יום חמישי [6 בנובמבר] לחברי הכנסת הסוררים וביקש מהם להימנע מפרובוקציות.

אבל בערבו של אותו היום התברר לנתניהו שכמו במבצע "צוק איתן",  יו"ר "הבית היהודי" שר הכלכלה נפתלי בנט אינו סופר אותו, וממשיך לבנות את עצמו על חשבונו כמנהיג הימין. בכנס באוניברסיטת "בר אילן" קרא בנט לנתניהו לצאת ל"מבצע חומת מגן" בירושלים ולהשיב לישראל את כושר ההרתעה. אחר כך פגע בבטן הרכה של נתניהו, כשאמר כי ממשלה שמסתתרת מאחורי בטונדות אין לה זכות קיום.

דברי בנט נועדו כמובן לצרכי קמפיין ותדמית, מה שבאופן אוטומטי מעלה את מפלס החרדה בלשכת ראש הממשלה. החשש שם הוא שבנט זומם להיות זה שיפרק את הממשלה כדי "להציל את הריבונות בירושלים". זו בדיוק הנקודה הרגישה של נתניהו, שבשבועות האחרונים מנהל בעצמו את קמפיין ירושלים שלו. הקמפיין הזה נועד להתחנף לימין ולשמש אותו בפריימריז על ראשות מפלגתו - פריימריז שהוא עצמו יזם ושצפויים להתקיים כנראה בינואר 2015.

אל מול כל ההתרחשויות הללו בזירה הביטחונית והפוליטית, נתניהו כהרגלו פעל מתוך אזור הנוחות שלו: קודם כל הוא האשים את יו"ר הרשות הפלסטינית וראשי חמאס באחריות לאירוע הדריסה ולהסלמה בירושלים בכלל, בדיוק כפי שעשה אחרי חטיפת ורצח שלושת הנערים בקיץ [12 ביוני]. במקביל הוא כינס התייעצות ביטחונית ארוכה, שבמהלכה התקבלה ההחלטה למגן את כל תחנות הרכבת הקלה בירושלים בבטונדות.

בדבר אחד בנט צודק: מגננה איננה הפתרון. אך בעוד שיו"ר "הבית היהודי" מציג את האקטיביזם הביטחוני כפתרון לגל הטרור בבירה וחברי הכנסת של הימין משתלטים על סדר היום, קולו של נתניהו נשמע מגומגם. ואילו בתווך הזה, שבין הימין הקיצוני לראש ממשלה שמהלך בין הטיפות, נעלם ונאלם קולם של אלה שאמורים להציג את האופק המדיני כפתרון לחבית חומר הנפץ הזאת.

אי אפשר לטעון שמדובר בהפתעה ביטחונית. בכירי מערכת הביטחון מתריעים מזה שנתיים מפני התפרצות גל טרור באין אופק מדיני. ביום שישי [7 בנובמבר] אף פורסם בתקשורת הישראלית שנתניהו הוזהר בשנה האחרונה על ידי המודיעין כי בהר הבית מתפתחת סכנה. ומה נתניהו עשה? נראה שלא הרבה.

אחרי מבצע "צוק איתן" דיבר ראש הממשלה על אפשרויות מדיניות חדשות שנפתחות בפני ישראל באזור. באותם ימים נתניהו שידר שאבו מאזן הוא ה"פרטנר" לסדר האזורי החדש. דובר על כך שאבו מאזן הוא הפתרון ולא הבעיה, הוא גורם ממתן.

אבל דומה שמאז אותה אמירה שיצרה ציפייה מנתניהו להפגין תעוזה מדינית, ישראל בהנהגתו הולכת ונעשית מבודדת יותר ויותר בזירה הבינלאומית. ימי "נאום בר אילן" נעשו לזיכרון רחוק. קולות בפוליטיקה מחשיבים כעת את אבו מאזן כ"טרוריסט", ונתניהו מתגלה שוב כמי שמהתל בשותפיו הקואליציוניים ממפלגות השמאל-מרכז ובקהל בוחריהם. הם בתגובה מעדיפים להמשיך לעצום עיניים ולהתכחש לכך שהם עלי התאנה של ממשלת שיתוק מדיני חסרת תקווה.

במקום "הזדמנויות מדיניות חדשות", נתניהו ממשיך לגבות תוכניות בנייה פרובוקטיביות בהתנחלויות ולדרדר את היחסים עם ארה"ב לשפל נוסף. דוגמה מאלפת לנזק שנגרם בשל כך הוא המכתב ששלח בחשאי נשיא ארה"ב ברק אובמה למנהיגה העליון של איראן עלי חמינאי, מאחורי גבו של ראש ממשלת ישראל. אין זה מופרך להניח, כי אילו נתניהו ואובמה היו מצליחים לקיים מערכת יחסים אינטימית טובה, נתניהו היה שותף גם להסכם הגרעין המתגבש, שעל פי כל הסימנים לא בדיוק מחשיב את הדרישות הישראליות.

כעת שוב נשואות העיניים אל יו"ר "התנועה" שרת המשפטים ציפי לבני ואל יו"ר "יש עתיד" שר האוצר יאיר לפיד, שיציגו את התיזה ההפוכה לבנט - לפיה באין משא ומתן מדיני השטח יבער ואינתיפאדה שלישית, הפעם בירושלים, תשתלט על חיינו כי אין ואקום. אבל נדמה שגם במקרה הזה הציפייה מלבני ולפיד וגם מהשר עמיר פרץ לבצע את התחייבותם לבוחריהם ולדרוש מנתניהו לנקוט יוזמה מדינית מיידית כתנאי להישארות בממשלה – היא כנראה מוגזמת.

לכן, אינתיפאדת ירושלים, אם אכן תפרוץ, לא תהיה רק אשמתו של נתניהו, אלא של כל מי שישב בממשלה הזאת. אפילו אלה שאמרו כביכול את הדברים הנכונים. כי כשאין תקווה ואין אלטרנטיבה פורצת אלימות. בסרט הזה כבר היינו, ולא פעם אחת.

More from Mazal Mualem

Recommended Articles