בעיניי ישראל, הארכת שיחות הגרעין היא הרע במיעוטו

ישראל הרשמית שמרה על פרופיל נמוך יחסית לנוכח החלטת ה-P5+1 וטהרן [24 בנובמבר] להאריך את המו"מ על הסכם קבע בסוגיית תוכנית הגרעין האיראנית, אך לא הסתירה את העדפתה להארכה זו על פני חתימה על טיוטת ההסכם שנידונה בין הצדדים. "כל הזמן אמרנו שעדיף שלא יהיה הסכם מאשר הסכם רע", הגיב ראש הממשלה בנימין נתניהו. מכל מקום, בעיניי ישראל, הארכת השיחות אינה יותר מאשר הרע במיעוטו. הסכם הביניים ((JPOA, גם אם בלם בינתיים את הריצה האיראנית לגרעין, נתפס בישראל כחטא הקדמון שבין השאר התיר לאיראן להעשיר אורניום בשטחה.

על חטא זה נוספו מספר חולשות ופרצות שהמערכת הממשלתית הישראלית זיהתה בהסכם הקבע המתגבש. על רובן הצביע בפומבי השר לענייני מודיעין ואסטרטגיה, יובל שטייניץ, בראיון לישראל היום ב-21 בנובמבר. ראשית, לא נחה דעתה של ישראל מהגדרת יעד ההסכם כהרחקת איראן עד כדי שנה מיכולת פריצה לחומר בקיע לפצצה אחת. ישראל רוצה מרחק זמן גדול יותר, לדברי שטייניץ של שלוש שנים. שנית, ישראל מוטרדת מהאפשרות שההסכם יאפשר לאיראן לנהל מחקר ופיתוח של צנטריפוגות מתקדמות ולא יכסה כראוי את הפוטנציאל הגרעיני של תוכנית הטילים הבליסטיים שלה. שלישית, ההסכם והתמורות שהוא מבטיח לאיראן, בדגש על הקלת הסנקציות, לא נקשרו בהתניה ברורה לשיתוף פעולה שלה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בנוגע לפעילות החשודה כמיועדת למטרות צבאיות. השלמת הבדיקה בחשדות הפתוחים האלה, עליה הורתה החלטת מועצת הביטחון 1929, נתפסת בישראל כמהותית, על מנת להבין לאן הגיעו האיראנים בעבר ועל מה בין היתר יש לפקח בעתיד.

ישראל ממילא חושדת שמשטר הפיקוח שיושת על איראן לא יהיה אפקטיבי דיו, שכן אין היא מאמינה שאיראן הצהירה על כל נכסיה ופעילויותיה בתחום הגרעין ושלא תסכים לפיקוח חודרני בכל סוגי האתרים בשטחה. בראיון למעריב (24 בנובמבר) הצביע השר שטייניץ גם על האפשרות של שיתוף פעולה בין איראן לבין צפון קוריאה בניסיון לעקוף מגבלות שיוטלו עליה בהסכם. לצד זאת עוקבים בירושלים מקרוב אחר ההתפתחויות, כדי לוודא שהסנקציות לא יוסרו מעל איראן מוקדם מדי ("אסור לפרק את הסנקציות לפני שמפרקים את יכולתה של איראן לייצר פצצה גרעינית", אמר נתניהו לרשת ABC האמריקאית ב-23 בנובמבר), וכן שהמודיפיקציות בכור הפלוטוגני בארק לא יהיו הפיכות ושתקופת הסכם הקבע לא תהיה קצרה מדי.   

ישראל הרשמית אוהבת לצטט את בכירי הממשל האמריקאי, שלפיהם "העדר הסכם עדיף על הסכם רע". היא עצמה הקפידה להגדיר רק "הסכם טוב", ככזה שאינו מתיר ומותיר באיראן, בין השאר, צנטריפוגות, פעילות העשרה וחומר מועשר כלשהו - ולתת את הרושם שכל מה שפחות מזה מהווה "הסכם רע". גישה זו שללה מישראל יכולת השפעה על פרטי המו"מ, ולא מעט מבקרים אותה על כך, גם בתוך ישראל. מקורה העמוק של גישה זו הוא בחוסר אמון בנחישות המערב מול איראן. זהו גם ההקשר לפער המהותי בין ישראל לבין ארה"ב בנושא זה. 

קשה למצוא בישראל מישהו שבאמת מאמין כי איראן ניגשה למו"מ מתוך החלטה אסטרטגית לזנוח את שאיפותיה הגרעיניות או לאמץ שינוי מהותי במדיניותה. קשה גם למצוא בחוגים הממשלתיים מי שיהמר על התקווה המושמעת במערב כי עצם ההסכם יחולל באיראן תהליך פנימי של תמורה בכיוון זה. הנחת היסוד של כל העוסקים הישראלים בנושא היא כי איראן תפעל לכרסם במגבלות ההסכם ולהמשיך לקדם את שאיפותיה הגרעיניות ככל שתוכל. כדי למנוע זאת נדרש לא רק לסגור פרצות בתוך ההסכם עצמו אלא אף, ואולי חשוב מכך, ליצור ולשמר הרתעה כלפי איראן: אם איראן תפר את ההסכם היא תיחשף ותשלם מחיר לא כדאי לה.

דווקא תסריט הפריצה האיראנית לפצצה, שבו ממוקדים הנושאים והנותנים ובעקבותיהם כל העולם, הוא הפחות סביר, כי לגביו נראה שעדיין מתקיימת מידה של הרתעה אמריקאית ובינלאומית. סבירים ממנו התסריטים ההדרגתיים יותר של התגנבות או זחילה איראנית לעבר נשק גרעיני. בישראל, כמו ברבות משכנותיה המזרח-תיכוניות, משוכנעים כי ההרתעה של ארה"ב אל מול תסריטים אלה נשחקה משמעותית, בעיקר בשל העדר רצון פוליטי להתעמת עם איראן. התפיסה הזאת התקבעה בין השאר כשארה"ב הסירה למעשה מן השולחן את האופציה הצבאית (האמריקאית או הישראלית) כאמצעי לחץ פוטנציאלי. כך, למשל, מפרשים חלק מהמומחים את מאמרו של ג'פרי גולדברג באטלנטיק (28 באוקטובר) שבו ציטט פקידי ממשל בכירים הלועגים לישראל על שלא הפעילה את האופציה הצבאית שלה לפני כשנתיים, וטוענים שירדה מן הפרק.

בנסיבות של העדר פיקוח והרתעה מספקים, אומרים לי מומחי ביטחון ישראלים בעילום שם, כי זמן הפריצה האיראני לא יישאר שנה לאורך תקופת ההסכם, אלא יישחק עם הזמן. 

בפרספקטיבה האזורית, המערב נראה להוט הרבה יותר מאיראן להגיע להסכם ומוכן להרחיק לכת לשם כך. יתר על כן, מתחזקת במערב הגישה הרואה באיראן פרטנר אזורי אפשרי, בעיקר לנוכח מפגש האינטרסים נגד דאע"ש. בירושלים רואים בבעתה את הגישה הזאת. חרף המודעות לאיום המדינה האיסלאמית על יציבות האזור והתמיכה בקואליציה הלוחמת בו בהובלת ארה"ב, ישראל רואה דווקא בציר האיסלאמיסטי שבהובלת איראן את האיום החמור והמיידי יותר עליה. להבדיל מדאע"ש, ציר זה מובל על ידי כוח אזורי משמעותי בעל אמביציות גרעיניות וחונה על גבולה של ישראל בדמותו של הכוח הלא מדינתי החזק ביותר באזור – חיזבאללה – המחזיק בכמאה אלף רקטות. בישראל (ושוב, גם ברבות משכנותיה) מתקשים לראות חזון אזורי משותף למערב ולאיראן, וחוששים שמא המערב יפר משמעותית את האיזון הנדרש בין "גזרים" ל"מקלות" לטובת הראשונים ויותיר לאיראן חופש פעולה אזורי מסוכן. כשמנהיג איראן חמינאי כתב ב-9 בנובמבר בטוויטר תשע שאלות ותשובות כיצד להשמיד את ישראל, התרשמו בירושלים שהדבר אינו נתפס כיותר ממטרד בעיניי המערב.                                                                                                          

מה בכוונת ישראל לעשות בהמשך? "נמשיך במאבק למנוע מאיראן להיות מדינת סף גרעינית שתסכן אותנו וגם אחרים", הצהיר נתניהו, "ישראל תמיד תשמור לעצמה את הזכות להגן על עצמה בכוחות עצמה". לאמיתו של דבר, יכולת ההשפעה של ישראל על יחסי המערב ואיראן פחתה מאוד. אמינות האופציה הצבאית שלה (שעדיין קיימת) ירדה בעיניי ארה"ב ואיראן, ויחסיה המתוחים של ישראל עם ממשל אובמה מקשים על ניהול דיאלוג פתוח ברמות ההנהגה. בשלב זה, וכל עוד איראן איננה פורצת אל עבר הסף הקריטי, לא נותר לישראל אלא להטיל יהבה על המשך הסרבנות האיראנית מזה ועל קשיחות הקונגרס האמריקאי מזה.