המחאה החברתית מתעוררת, ההנהגה עוצמת עיניים

''בכל הנוגע ליוקר הדיור והמחיה, נכשלנו. ואנחנו כממשלה צריכים לטפל בזה" – הווידוי, לכאורה חברתי ואכפתי, ששחרר שר הביטחון משה יעלון [15 באוקטובר] בסבב ראיונות חג בתגובה למחאת המילקי, נבלע בתוך בליל הכותרות והמילים שהשמיע על האיומים הביטחוניים. אבל דווקא האמירה הזאת, שאין מאחוריה מעשה, מבטאת את הנתק בין הממשלה לבין השינויים שעברה החברה הישראלית מאז פרצה המחאה החברתית בקיץ 2011. יעלון אולי מעריך כמו ראש הממשלה והשרים האחרים שאמירות אמפתיות יפייסו את הציבור, אבל מתחת לפני השטח חומרי הבערה של המחאה ממשיכים לפעול.

"הטעות הגדולה של השרים", אומר ל"אל-מוניטור" איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג' ב-2011 וממקימי תנועת הצרכנים למלחמה ביוקר המחיה, "היא שהם אינם מבינים שיש להם הזדמנות להציל דור שלם. הם חושבים שהמחאה תעבור, אבל לא קולטים שהמחאה חיה ובועטת. הציבור היום הרבה יותר מבין ויודע ורואה שעושקים אותו, והוא לא יוותר".

אלרוב הוא מגיבוריה הפחות מוכרים לציבור הרחב של המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011. בעוד דפני ליף, סתיו שפיר ואיציק שמולי הפכו לפוסטר של אותה תקופה ולכוכבי תקשורת, והשניים האחרונים אף נבחרו לכנסת, אלרוב נותר די אנונימי - אם כי הוא נחשב לאחד מהכוחות המשפיעים ברשתות החברתיות בנושא יוקר המחיה.

כשהחלה המחאה הוא היה בן 25, בחור דתי מבני ברק, אב לילדה, שהבין שמשהו דפוק בשיטה ושלא הגיוני שצעירים עובדים בישראל לא יצליחו לגמור את החודש. ביוני 2011 הוא פתח עם כמה חברים דף פייסבוק וקרא להחרים את הקוטג', שמחירו כמעט הוכפל בתוך שנים אחדות. מחאת הקוטג' זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב ולמעשה הייתה הסנונית שבישרה את המחאה גדולה חודש לאחר מכן.

שלוש שנים חלפו מאז, הוא כבר אב לשניים, אך לא חדל ממאבקו להורדת יוקר המחיה. כמי שחי את "הדופק החברתי" גם באמצעות הרשתות החברתיות, היה לו ברור שהמחאה תפרוץ שוב, כפי שברור לו שמחאת המילקי הנוכחית היא עוד שלב במאבק להורדת יוקר המחיה בישראל.

אלרוב שייך לדור של אקטיביסטים צעירים, שמניעים מדי יום את גלגלי המחאה החברתית ולא נותנים לה לדעוך באמצעות יוזמות שונות ברשת, כמו חשיפת "שיטת העושק" של מחירי המזון, הריביות הגבוהות בבנקים ובועת הנדל"ן. במידה רבה, הם כאב הראש הבלתי נראה של הממשלה. 

אל-מוניטור: לא הופתעת ממחאת המילקי, מדוע?

אלרוב: זה היה ברור לחלוטין לכל מי שחי את הנושא. זה שאנשים לא יוצאים לרחובות לא אומר שהכל בסדר. מתחת לפני השטח אתה רואה את המצוקה, היא לא נעלמה ונהייתה אפילו קשה יותר. מחירי הדיור המשיכו לעלות, המזון יקר ואנשים עדיין לא מצליחים לגמור את החודש בכבוד.

"מחאת ברלין או מחאת המילקי הן עוד משהו שמבטא את יוקר המחיה. יש כאן רוב ציוני ואכפתי שנלחם למען עתיד טוב יותר, וממתין שהמצב הכלכלי והחברתי יסתדר כי הוא רוצה לממש את החלום ולחיות במקום בו נולד. לכן זו טעות להאשים את המוחים בכך שהם יורדים מהארץ ומפונקים ופוסט ציונים. אני מציע לממשלה להקשיב להם, הם זועקים לעזרה. הרי אף אחד לא באמת רוצה לרדת מהארץ, אבל יש כאן מצוקה אמיתית.

אני אומר לממשלה שלא תסיט את תשומת הלב מהבעיה, שלא תתעלם. ברור לי שהרבה יותר קל להתנצח איתם על ירידה מהארץ ופגיעה בזכר השואה. זו טעות, כי הבעיה לא תעלם כל עוד אין שינוי אמיתי.

גם אני מגנה את הקריאה לרדת מהארץ, אבל ברור לי שאנשי מחאת ברלין לא מסוכנים יותר מהבחירה של חלק מנבחרי הציבור להתעלם מהבעיה של יוקר המחיה.

אל-מוניטור: לא נראה שמחאת המילקי מוציאה אנשים לרחוב.

אלרוב: זו טעות להסתכל על הדברים כך, זה לא רלוונטי מי עומד מאחוריה וכמה יצאו להפגין. ברגע שאתה מפסיק לקנטר אותם ומתחיל להקשיב להם, אתה מבין מה קרה ואיך הגענו למצב הזה. אתה שומע על אנשים שחלקם שירתו בצבא ביחידות מובחרות, הם העתיד, אבל הם לא מוצאים את עצמם במדינה בה גדלו. יש פה משהו דפוק.

עד 2011 אנשים לא דיברו על יוקר המחיה. זה היה נושא שולי והביטחון היה חזות הכל. היום כבר כולם מדברים על יוקר המחיה. הנה עכשיו, חודשיים אחרי "צוק איתן", המחאה שוב מתעוררת. אנשים פתאום קלטו שיש פה מערכת דפוקה שעושקת אותם. מהבחינה הזאת אנחנו נמצאים כיום בעידן אחר.

אל-מוניטור:  מדוע יוקר המחיה גבוה בישראל?

אלרוב: התשובה פשוטה: אין תחרות. זה בדיוק כמו שהיה עם מחירי הסלולר, ברגע שאנשים הבינו שחשבון ממוצע מסתכם במאות שקלים בגלל הריכוזיות המטורפת של כמה חברות שמתאמות מחירים, הם הבינו את העיוות. אחרי הסלולר אנשים הסתכלו על מחירי המזון והתחילו להבין שגם כאן השוק נשלט על ידי כמה חברות מתואמות. הן מורידות ומעלות מחירים כראות עיניהן. אם הממשלה תפרק את הריכוזיות של החברות בישראל, המחירים ירדו.

כיום קונצרן 'תנובה' שולט בשוק החלב וכולם יודעים את זה. אבל הוא שולט גם בשוק הבשר ויש לו חברת מאפים ועוד חברות בנות שבאמצעות השליטה בהן הוא קונה עוד חברות. כל חברה קטנה שמרימה את הראש וקצת מצליחה, קונים אותה. ברגע שחברה כמו 'אסם' משתלטת על חברות קטנות כמו 'מטרנה', אתה כצרכן חושב שאתה חשוף בסופר למגוון מוצרים של חברות שונות, אבל השליטה היא של מספר חברות מצומצם.

אל מוניטור: מדוע הממשלה לא מתערבת?

אלרוב: אני שואל את אותה השאלה. לדעתי יש פה מוקדי כוח שהם כנראה הרבה יותר חזקים מהממשלה. אם ראש הממשלה היה דופק על השולחן ומגייס את כל המשרדים הרלוונטיים, מחירי המזון היו יורדים בעשרות אחוזים וברוני המזון היו מרוויחים פחות.

אל-מוניטור: שר האוצר יאיר לפיד הוא התקווה של המחאה?

אלרוב: אני מסתכל על הקדנציה שלו וחושב, הוא שר האוצר. הוא יכול לקרוא למפקח על הבנקים ולהגיד לו: 'אני רוצה עד סוף השנה שני בנקים חדשים בישראל'. אבל כלום לא קורה ואין תחרות בין הבנקים. יש ללפיד כוח פוליטי שלא מנוצל נכון כי הוא נכנע לשיטה.

אל-מוניטור: עד כמה המצב הזה ישפיע על הפוליטיקה הישראלית?

אלרוב: ברשתות החברתיות אני לא מפסיק לשמוע על המצוקות. הן לא ייעלמו גם אם הממשלה תמשיך להגיד שמדובר בשמאלנים ואנרכיסטים פוסט ציוניים. זה לא יעבוד כי זה ספין.

אני יודע שקורים דברים מתחת לשטח. הציבור צמא למידע ומתעניין במבנה המשק ומוקדי הכוח, הוא רוצה לדעת איך המערכת עובדת. ראש הממשלה והשרים צריכים להפנים שיש כאן גם חיים, ואת החיים צריך לנהל. אתה לא יכול כל היום להפחיד את האנשים בגלל הבעיות הביטחוניות ולהשאיר אותם חסרי יכולת לגמור את החודש.