זוכרים את רבין, שוכחים על מה הוא נרצח

בראשית החודש הבא תתקיימנה שתי עצרות זיכרון לציון יום השנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הראשונה, שתתקיים ב-1 בנובמבר, תתמקד בנושא השלום וביוזמת השלום האזורית בפרט. הנואם המרכזי בעצרת יהיה הנשיא לשעבר שמעון פרס, בוגר מפא"י וחתן פרס נובל לשלום על תרומתו לגיבוש הסכם אוסלו. בעצרת השנייה [8 בנובמבר], שבמרכזה תעמוד הקריאה לשמירה על ערכי הדמוקרטיה בחברה הישראלית, ינאם הנשיא הנוכחי ראובן (רובי) ריבלין, איש ימין, חסיד מושבע של תורת ז'בוטינסקי, ומראשי המתנגדים להסכם אוסלו.  שתי העצרות תהיינה "ממלכתיות", חפות מביקורת על מדיניות הממשלה, שמושכת את ישראל לדרך שונה עד הפוכה מדרכו של רבין.

בראיון למזל מועלם (17 באוקטובר) הבטיח יובל רבין, בנו של ראש הממשלה המנוח, מייסד-שותף של קבוצת "ישראל יוזמת" שמעניקה חסות לעצרת הראשונה, כי "בעצרת אנחנו נקרא לממשלה לבצע את מה שהיא אומרת". הוא הזכיר בהקשר לכך את הנאום שבו ראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר על "הזדמנויות חדשות" שנפתחו בעקבות מבצע צוק איתן ברצועת עזה. אחרי שבע שנים של שלטון נתניהו בשלוש קדנציות שונות - שבע השנים הרעות ביותר שידע חזון השלום של יצחק רבין – בנו, כך נראה, מאמין שמנהיג הימין יסכים לוותר על יותר מ-90 אחוז מהגדה המערבית, לפנות 150-120 אלף מתנחלים, ולנהל משא ומתן רציני על ירושלים ובעיית הפליטים. בעיני, זהו המחיר של הסדר שלום אזורי לפי כל הסימנים.

גישתו של רבין אינה חריגה. מפלגת ''יש עתיד'', שאחדים מחברי הכנסת שלה נחשבים בעיני עצמם אנשי שמאל, כמו גם "התנועה" של ציפי לבני ויוצאי האגף השמאלי של מפלגת העבודה, עמיר פרץ ועמרם מצנע, תקועים עמוק בקואליציה שמטפחת את תהליך ההתנחלות ומקפחת את התהליך המדיני. כל עוד נתניהו מעוניין בשלמות הממשלה, ספק אם יאיר לפיד או ציפי לבני יהיו אלה שיזמו פרישה ממנה.

ל''יש עתיד'' ו''התנועה'' יש נסיבות מקלות. אחרי הכל, ראשיהן מכהנים בממשלה וחייבים נאמנות למדיניותה ולעמדות הרשמיות שלה. את הביקורת משמאל על אותה מדיניות ואת המחאה אמורה להוביל מפלגת העבודה, מפלגת האופוזיציה הראשית, זו שמנהיגה נרצח בגלל שהעז להרים את דגל השלום. תחת זאת, יורשיו הפוליטיים של רבין הרימו דגל לבן. ערב ההצבעה בפרלמנט הבריטי על הכרה במדינה פלסטינית [14 באוקטובר], פנה מזכ"ל המפלגה, ח"כ חיליק בר, שנושא בגאווה את התואר "ראש השדולה למען פתרון שתי המדינות" לראשי מפלגת הלייבור. "הכרה מיידית וחד-צדדית במדינה פלסטינית לא תקדם את היעד החשוב הזה, אלא תעשה בדיוק את ההיפך", כתב בר, והסביר כי צעדים חד-צדדיים ישרתו את הימין "העמוק" ויסייעו לאנשיו לטעון שאין פרטנר לשלום. 

ראשת מרצ, זהבה גלאון לא עשתה הנחה לבר וחבריו למפלגה. "מפלגת העבודה מתנהגת כמשרד החוץ ב' של נתניהו. מעין קואליציה באופוזיציה", הצליפה גלאון. היא שוקלת להמליץ לחבריה לסיעה לפרוש מהשדולה בהנהגתו של בר. יתרה מזאת, בעוד שבכיר בעבודה מתגייס למערכה הבינלאומית נגד קבלתה של פלסטין לאו"ם, מרצ פתחה בקמפיין בכותרת "ישראל: yes!", בטענה שהאינטרס הישראלי מחייב  אותה להיות המדינה הראשונה שתתמוך במהלך.  

הדיאלוג הזה בין שותפים בכירים לאותו המחנה יכול היה להיתפס כמחלוקת בין פוליטיקאים המתגוששים על אותו ציבור בוחרים. אך למרבה הצער הוא מאפיין ויכוח  עמוק וממושך בקרב השמאל הציוני: האם לנסות להתחבב על המרכז הישראלי במטרה לזכות שוב בשלטון, או לחדד עמדות ולקוות שהציבור יידע להעריכן ואולי אף ישתכנע שיש אלטרנטיבה חדה וברורה למדיניות הימין.

ישנם גם אנשי ציבור לא מעטים מקרב המחנה שתומך בשתי מדינות ומתנגד להתנחלויות, שמעדיפים להתיישב על הגדר. רגל פה, רגל שם. כך למשל, חבר הכנסת מיקי לוי מיש עתיד, ח"כ אלעזר שטרן מהתנועה, ואלוף (מיל') עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, כולם חברי המועצה הציבורית של עמותת הימין "אלעד", חתמו על מודעת ברכה לרגל כניסתן משפחות יהודיות לשכונה הפלסטינית סילואן ששמה הוסב ל"עיר דוד". סילואן נחשבת לחבית אבק שריפה שהציתה לא אחת את ירושלים. אגב, בראש המודעה מתנוסס שמו של חתן פרס נובל לשלום, אלי ויזל. 

חוקר החברה הישראלית, הפסיכולוג הפוליטי, פרופ' דניאל בר-טל, סבור כי הבעיה המרכזית של השמאל אינה נעוצה בתבוסתנות הפוליטית, ברדיפה אחרי רוח הקונצנזוס או במחלוקות פנימיות. בשיחה עם אל-מוניטור אומר בר-טל כי עקב האכילס מצוי לדעתו בפער בין תפיסות העולם הפוליטיות בישראל: מצד אחד ניצבת תפיסת העולם של השמאל (זו המעוגנת בתרבות ליברלית-דמוקרטית, גם כאשר היא מתבססת על רעיונות ציונים-ליברלים). בצד השני ניצבת תפיסת הזרם המרכזי של הציבור היהודי, וכמובן תפיסות הימין (שנוגדות באופן מהותי את ראיית העולם של מחנה השלום). אלא שהימין הצליח לעשות דה-לגיטימציה לשמאל ולעמדותיו בנושא הכיבוש והסכסוך.

כבר יותר מ-25 שנה, לבד מתקופת שלטונו הקצרה של רבין,  שולטת בישראל קואליציית ימין-מרכז. עד תחילת שנות התשעים  40% מהיהודים הישראלים הגדירו את עצמם כשמאל. היום, כ-20% מגדירים עצמם כך. הטרור והטענה של אהוד ברק כי אין פרטנר פלסטיני לשלום תרמו במידה רבה לבריחה מהשמאל. לדברי בר-טל, שעמד בראש מחקר ספרי האזרחות בישראל, מיום היוולדו עובר היהודי בישראל תהליכי סוציאליזציה ואינדוקטרינציה ברוח הימין. "להיות אזרח בעל דעות של שמאל נחשב לבגידה" אומר בר-טל. "מנהיגי הימין בממשלה ובכנסת חוזרים על המסרים הללו, והפכו את עמדות הימין לאתוס שמגדיר את הזהות של היהודי בישראל".

ואכן, התבטאות ליברלית מהסוג הישן, שהייתה פעם מובנת מאליה, נחשבת היום לסטייה מהקונצנזוס. נשיא המדינה ריבלין, שהוא כאמור איש ימין מובהק, ''מואשם'' בשמאלנות וסופג מטחים של נאצות - זאת לאחר שתקף גילויי גזענות ושנאת ערבים. זאב ז'בוטינסקי, שכתב כי "מצבם האיתן של הערבים במובן הפוליטי, הכלכלי והתרבותי, יישאר לנצח נצחים התנאי העיקרי למצבה הבריא והאיתן של ארץ ישראל כולה", היה נחשב היום בליכוד לגיס חמישי. האיש שאמר כי "הלשון העברית והלשון הערבית תהיינה שוֹות בזכויותיהן ובתוקפן", לא היה עובר את מפתן "מצודת זאב", בית הליכוד, הנושא את שמו.