אבו מאזן הרס את התקווה לשלום

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מחלק את החברה הישראלית לשני מחנות. האחד מגדיר את עצמו "המחנה הלאומי", השני "מחנה השלום". שמותיהם נועדו לא רק להעיד על אופיים, תפיסתם ומטרותיהם, אלא גם להתריס כלפי המחנה האחר. המחנה הלאומי מנגח את מי שנחשבים בעיניו לא לאומיים, לא פטריוטיים,  כאלו המוכנים לוותר על נכסי מולדתם למען הסדר מזויף. מחנה השלום, לעומתו, מתריס נגד מי שמעדיף את השטחים וההתנחלויות על פני שלום עם שכניו הפלסטינים.

בשולי הוויכוח הטעון בין המחנות, עולה בשנים האחרונות השאלה הגדולה האם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן הוא בכלל פרטנר למשא ומתן לשלום. האם ניתן לסמוך עליו? האם יקיים את המוטל עליו אם וכאשר ייחתם הסכם בין הצדדים? האם שלום יביא גם ביטחון לישראלים?

כישלונות המשאים ומתנים בין ישראל לפלסטינים ואירועי טרור כיווצו את מחנה השלום. אבל גם אלו שאינם מגדירים את עצמם כחלק אינטגרלי מהמחנה המתמעט אך מאמינים, עדיין, בעיקרון שתי מדינות לשני עמים, חשו השבוע אבודים ומרומים.

בטרמינולוגיה המופרכת שנקט מעל בימת האו"ם [26 בספטמבר], תקע יושב ראש הרשות הפלסטינית את המסמר האחרון בארון הקבורה של מה שעוד נותר מבסיסי הסכם אוסלו וכיבה את זיק התקווה האחרון של "פליטי מחנה השלום" האדוקים.

"אמרנו לכם", יכלו לומר בפשטות אנשי המחנה הלאומי לאנשי מחנה השלום, "אין פרטנר, אין עם מי לדבר".

מקור פלסטיני בכיר בתנועת הפת"ח הבקיא היטב באופן התנהלותה של "הכוורת" של אבו מאזן במוקטעה ברמאללה סיפר לאל-מוניטור, שראש צוות המשא ומתן סאעיב עריקאת הוא זה שדחק באבו מאזן, במהלך ההתייעצויות שקדמו לנאום שנשא באו"ם, להשתמש במונח "רצח עם". עריקאת אף מיהר להגן על יו"ר הרשות ועל נאומו, בעקבות הביקורת שהושמעה בממשל האמריקאי על הביטויים "הפרובוקטיביים" כהגדרת דוברת הסטייט דיפרטמנט.

"נאום אבו מאזן", הסביר-התגונן עריקאת, "כלל שישה נושאים עיקריים, הנושא הראשון הוא גינוי רצח העם המבוצע על ידי ישראל בתושבי עזה. אנחנו לא ניתן לאחראים לצאת ללא עונש ונדאג שהם יועמדו לדין".בראיון בגלי צה"ל [29 בספטמבר] הוסיף עריקאת "ג'נוסייד זה נסיון ישיר לחסל, לאיים, לעקור ולהרוס דרך חיים.''

"הכוורת" של אבו מאזן ("ג'אמעת אבו מאזן") מורכבת ממספר בכירים ברשות, ביניהם יאסר עבד רבו, מאג'ד פארג' (ראש הביטחון) ועזאם אל אחמד. לעיתים גם חנאן עשראווי וח"כ אחמד טיבי משיאים עצות ליו"ר הרשות. ואולם עריקאת הוא הדמות הדומיננטית ביותר שם. לאחרונה הסלים עריקאת את התבטאויותיו עד לרמה שניתן להגדירה כלא פחות מהסתה. נאומו של נתניהו באו"ם, שבו השווה ראש הממשלה בין דאע''ש לחמאס, גרר אף הוא תגובה מוגזמת מצידו של עריקאת: "נתניהו מנסה להשתמש בפחד מפני המדינה האיסלאמית... אך הוא שוכח שהוא מנהיג בעצמו את 'המדינה היהודית, "' אמר עריקאת, והוסיף: ''הוא רוצה שנקרא לישראל 'מדינה יהודית' ותומך במתנחלים הטרוריסטים שהורגים, הורסים, ושורפים מסגדים וכנסיות...כפי שאנשיו של אל בגדדי (מנהיג דאע''ש – ש.א.) רוצחים וזורעים פחד".  

על פי הסקרים שפורסמו לאחרונה ברשות הפלסטינית, בעיקר לאחר מבצע "צוק איתן" בעזה, אבו מאזן אינו זוכה לאהדה ותמיכה בדעת הקהל הפלסטינית. המגעים הכושלים עם ישראל דחקו אותו לדרך ללא מוצא ולייאוש מוחלט. כעת נדמה שבחר להילחם על חייו הפוליטיים.

עמיתי דאוד כותאב כתב באל-מוניטור ("פלסטין פולס"), כי יו"ר הרשות החל במסע למימוש הסיכוי האחרון שעוד נותר לו להשיג עצמאות פלסטינית. אבו מאזן, הסביר כותאב, בחר להפסיק לרצות אחרים ולהתחיל לדאוג לעמו.

האיש שבחר בדרך שונה מדרכו הפתלתלה של קודמו יאסר ערפאת ובדרך אחרת לחלוטין מדרכה של תנועת חמאס יריבתו, לא הצליח לשכנע את הישראלים באמיתות כוונותיו. כעת מבחינתו הוא יוצא לדרך חדשה, הדרך האחרונה – קרב מדיני שנועד לשכנע את חברות מועצת הביטחון של האו"ם לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית ולקבלה למוסדות האו"ם. כן ינסה לרצות את דעת הקהל הפלסטינית הדורשת להעמיד לדין בכירים ישראלים האחראים ל"רצח העם" (לדעת אבו מאזן או יועציו).

אבל גם הדרך החדשה של אבו מאזן לא מבטיחה לו הצלחה. למעשה, הסיכוי שלו לחזור הביתה בשלום אחרי שקיים את הבטחותיו לעמו הוא קלוש ואפילו אפסי.

האו"ם לא יקבע את גבולות המדינה הפלסטינית ולא יוכל לאלץ את ישראל לקבל תנאים לנסיגה ולפינוי התנחלויות, ודאי לא את חלוקתה של ירושלים. האו"ם לא יוכל להעניק לאבו מאזן את מדינת פלסטין על מגש של כסף.

בניסיון הנואש של אבו מאזן להציל את חייו הפוליטיים הוא עלול לגרום נזק רב יותר לעצמו ולעמו. כישלון הכרזת מדינה פלסטינית באו"ם יגביר את הלחץ שמפעילים עליו יריביו להכריז על בחירות לרשות הפלסטינית. כידוע אבו מאזן נבחר לתפקידו [ינואר 2005] לאחר מותו של יאסר ערפאת, ומאז נמנע או מנע את קיומן של בחירות חדשות לתפקיד יו"ר הרשות הפלסטינית.

הביקורת עליו בדעת הקהל הפלסטינית לא באה רק בעקבות כישלון המגעים המדיניים עם ישראל וחוסר התקווה, אלא גם כנראה בעקבות מבנה משטרו ושיטות ההפחדה שהפעיל ומפעיל אבו מאזן על כל מתנגדיו ועל מי שמעז לאיים על מעמדו. אחד האנשים שזכו לנחת זרועו הפוליטית בשנה האחרונה הוא מי שהיה ראש הממשלה סלאם פיאד, איש "הדרך השלישית", שהתפטר מתפקידו [אפריל 2013] על רקע יחסיו העכורים עם יו"ר הרשות.

לאחרונה [אוגוסט 2014] פשטו אנשי הביטחון המסכל הפלסטיני על משרדי העמותה בראשה עומד פיאד, בתואנה שהעמותה פועלת באופן לא חוקי. הם ביקשו לברר האם לעמותה כוונות פוליטיות עתידיות, משמע איום על מעמדו של יו"ר הרשות אבו מאזן. גם מוסטפא ברגותי, הזוכה לאהדה של צעירים רבים ברשות, סובל מהצקות והתנכלויות מצד מקורביו של אבו מאזן.

עם המטען הכבד הזה ובמטרה להציל את מעמדו ולהילחם במתנגדיו, הגיע אבו מאזן לעצרת הכללית של האו"ם. בהבל פה – שתי מילים - הוא שרף את הגשר האחרון שעמד על תילו בכל הסערות שפקדו את הישראלים והפלסטינים לאורך השנים.