דילוג לתוכן העיקרי

התמיכה הבינלאומית של ארה"ב בישראל נתונה בספק

אם יוזמת השלום החדשה של אבו-מאזן לא תבשיל למו"מ, מתכוון יו"ר הרשות להביא אותה לאו"ם. בימים רגילים בירושלים ידעו שוושינגטון תטיל וטו, אבל הפעם הווטו האמריקאי אינו ודאי.
U.S. President Barack Obama (R) shakes hands with Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu as they sit down to meet in the Oval Office of the White House in Washington March 3, 2014.   REUTERS/Jonathan Ernst    (UNITED STATES - Tags: POLITICS) - RTR3G01E

בן שיחי אינו איש פוליטי. הוא פקיד, מומחה מדיני, שהיה בצומת הניהול וקבלת ההחלטות המדיניות של מדינת ישראל עשור שנים ברציפות. היום הוא כבר לא שם, אבל אין בקי ממנו בפרטים. שוחחנו השבוע על "היוזמה הסעודית", שהפכה ל"יוזמה הערבית", ואיך היא הוחמצה לאורך השנים על ידי כולם, כל צד בתורו.

כזכור, היוזמה נחשפה על ידי העיתונאי תומס פרידמן מה"ניו יורק טיימס", לאחר שיחה שקיים בריאד עם יורש העצר הסעודי בשנת 2002. היא דיברה על שלום כולל בין ישראל לעולם הערבי, תמורת הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה מזרח ירושלים, על בסיס קווי 67', ומציאת פתרון "צודק ומוסכם" לבעיית הפליטים. היו אלה ימי האינתיפאדה השנייה, רחובות ערי ישראל נשטפו בנהרות של דם, מחבלים מתאבדים הסתערו על הישראלים בבתי קפה, אוטובוסים ומועדוני נוער. ראש הממשלה הטרי היה אריאל שרון. המשימה העיקרית שלו הייתה בלימת גל הטרור הנורא. שרון, טרום ההתנתקות, לא הכיר ביוזמה הסעודית וסירב להתייחס אליה במפורש. לא היה לו ראש לזה. סדר יומו היה גדוש במאמץ הירואי להתגבר על גל הטרור חסר התקדים של עשרות ומאות מחבלים מתאבדים שהסתערו על ישראל. זה היה הפספוס הראשון. כולו ישראלי. אם כי, יש נסיבות מקלות.

אחרי שרון, הגיע אהוד אולמרט. הוא היה בשל להכרה ביוזמה. אולמרט, שנולד ב"נחלת ז'בוטינסקי", איש תנועת החרות ואיש ימין אידיאולוגי, עשה כברת דרך ארוכה לכיוון המרכז, ואחריו עוד יותר שמאלה, כמעט הכי שמאלה שאפשר. הצעת השלום שלו לאבו-מאזן בשנת 2008 היא מרחיקת הלכת ביותר שניתנה אי פעם על ידי מנהיג ישראלי. ספק רב אם אפשר יהיה לשחזר אותה אי פעם בעתיד. במרץ 2007, בתקופת כהונתו של אולמרט, אישררה הליגה הערבית את ההצעה הסעודית, שהפכה בינתיים ל"הצעה הערבית", בוועידה בביירות. בין ישראל לערבים היו אז מגעים חשאיים רבים, כולל שיחות של אולמרט עצמו עם גורמים סעודיים רמי דרג. הוחלט שמשלחת של שרי חוץ ערביים תגיע, הישר מדיוני הליגה הערבית בביירות, לירושלים, לפגישה מיוחדת עם אולמרט, על מנת להציג בפניו את היוזמה המאושררת.

על הפרק, הייתה הכרה ישראלית ביוזמה ופתיחת מו"מ אזורי לשלום בעקבותיה. אולמרט היסס. הוא היה ברווז צולע כמעט מיומה הראשון של כהונתו. הוא נזקק לזיז כלשהו, למנוף שעליו יוכל לתלות את אמירת ה"כן" המסויגת שלו ליוזמה. שני שרי החוץ שאמורים היו להגיע לירושלים היו המצרי, אבו אל-רייט, והירדני, עבדל עילא אל-חטיב. הישראלים דרשו עוד שר חוץ אחד, ממדינה שלא מקיימת יחסים עם ישראל. תביאו את הסעודי, ואם אי אפשר, אז את אחד משרי החוץ של המפרציות, ביקשו בירושלים. תראו לנו שאתם מתכוונים באמת.

בליגה הערבית היססו. היו מגעים נמרצים לשדרוג המשלחת, אבל הם כשלו. בסופו של דבר, באו רק אל-רייט ואל-חטיב. הפגישה עם אולמרט הייתה טובה. בתוך החדר, שמעו שרי החוץ הערבים את מה שרצו. הבעיה היא עם מה שנאמר מחוץ לחדר. זו הייתה ההחמצה השנייה של היוזמה הערבית. הפעם, היא קרתה באשמת הצד הערבי, שלא הצליח להתעלות ולספק לאולמרט את העידוד שנזקק לו כדי להפוך את המגעים מחשאיים לפומביים. כך או אחרת, בוועידת אנאפוליס שהתקיימה כעבור פחות משנה [נובמבר 2007], ציין ראש הממשלה אולמרט בנאומו הפומבי, כי היוזמה הסעודית יכולה להוות מסגרת להסכם אזורי. זה היה מעט מדי, ומאוחר מדי. תוקפו של אולמרט כבר פג, החקירות נגדו היו בעיצומן, וההחמצה השנייה של היוזמה הערבית הפכה למציאות מדכדכת.

הגענו להחמצה השלישית: ב-2013 הגיעה משלחת של הליגה הערבית לוושינגטון. המטרה הלא מוצהרת של הביקור הייתה להחיות את היוזמה הערבית ולחדש את המאמצים לכונן הסדר אזורי. האיתותים מכיוונו של שר החוץ אביגדור ליברמן היו ברורים. ליברמן, בחדרים סגורים ובמגעים החשאיים עם גורמים ערביים, ציין כל הזמן כי היוזמה הערבית יכולה להיות בסיס לגיטימי למו"מ. במהלך הביקור בוושינגטון ציינו שרי החוץ של הליגה הערבית דבר מדהים: גם עניין הגבולות, הם אמרו, נתון למו"מ (negotiable). זאת אומרת שאפשר לדבר גם על סוגיית הפליטים (בלשון היוזמה "פתרון צודק ומוסכם", שמעניק לישראל זכות וטו), וגם על סוגיית הגבולות (ברוח חילופי השטחים). לכאורה, חלומה הרטוב של ישראל השפויה והפרגמטית: שום דבר לא סגור מראש, אפשר להתווכח על נושא הפליטים ולהבהיר שישראל לא תוכל לקלוט מעבר לכמות סמלית של פליטים, וגם על נושא כמות השטח וחילופי השטחים.

למרבה הצער, עד רגע זה לא הרימה יד ישראלית את הכפפה הערבית. הניסיון הקרוב ביותר היה אמירתו של שר החוץ ליברמן בראיון לג'רוזלם פוסט, שלפיה "היוזמה הערבית רלוונטית יותר היום מאשר בעבר". האמירה הזו, ככל הידוע, לא התניעה את התהליך. עם כל הכבוד לליברמן, מי שקובע בישראל הוא ראש הממשלה נתניהו. דאגתו העיקרית של נתניהו נכון להיום היא כרסום מעמדו בימין הישראלי, בעקבות הססנותו במבצע "צוק איתן". נתניהו נלחם מול נפתלי בנט וליברמן על האלקטורט הימני שנחשב ל"בייס" הפוליטי שלו. לא זה הזמן לאמץ יוזמות מדיניות תבוסתניות, בעיני הימין.

על רקע כל זה, נמשכת ההידרדרות ביחסי ישראל-ארה"ב. השגריר הישראלי בוושינגטון, רון דרמר, לא ראה את הבית הלבן מבפנים חודשים ארוכים. נכון לעכשיו, הפך היועץ לביטחון לאומי הישראלי, איש המוסד יוסי כהן, לשליח של נתניהו לוושינגטון. כשכהן מבקש לקבוע פגישה עם מקבילתו האמריקאית, סוזן רייס, הדבר מותנה בכך ש"לא יביא איתו את השגריר". דרמר היה בישראל רוב ימי מבצע "צוק איתן". כשהיחסים תקינים, השגריר הישראלי אמור לשבת על האוזן והראש של מקבלי ההחלטות בוושינגטון, כשיש מבצע צבאי נרחב בישראל, כדי לוודא שהתקשורת עובדת, שהאספקה שישראל נצרכת אליה (בכל פעם מחדש, אחרי שבוע ימים של לחימה) אכן יוצאת לדרך, וכו'. במציאות, דרמר לא טרח. הוא ידע שלהתערבות שלו לא יהיה אפקט. הוא היה בישראל ושימש יועץ קרוב לראש הממשלה נתניהו. גורם מדיני בכיר בירושלים הבהיר השבוע, בשיחה שקיימתי איתו, שהעובדה שהאמריקאים עיכבו משלוחי נשק לישראל במהלך לחימה אכן חמורה, ומעידה על עומק השבר. אבל מה שחמור ממנה היא העובדה "שהפנטגון הדליף את העיכוב הזה בכוונת מכוון לתקשורת האמריקאית".

לדברי המקור, "עד עכשיו, ישראל וארה"ב ידעו לכבס את הכביסה המלוכלכת ביניהן בתוך החדר. גם כשהיו חילוקי דעות, הם נשמרו בסוד. עכשיו, האמריקאים מפרסמים ומדליפים את ההתעמרות שלהם בישראל. זו התפתחות מסוכנת".

על הפרק עכשיו נמצאת יוזמת השלום החדשה של אבו-מאזן, שלפיה ישראל צריכה לסגת משטחי יהודה ושומרון בתוך שלוש שנים. אם היוזמה לא תבשיל למו"מ, מתכוון אבו-מאזן לנסות להביא אותה לאישור מועצת הביטחון של האו"ם, כהחלטה היסטורית. אם זה יקרה, מדובר בהתפתחות מדינית דרמטית. בימים רגילים, בירושלים היו יכולים לישון בשקט מתוך ידיעה שהאמריקאים יטילו וטו. הם תמיד מטילים את הווטו ברגעים המכריעים. אבל אנחנו לא בימים רגילים. בירושלים לא ישנים בשקט. הווטו האמריקאי לא היה אף פעם כל כך נתון בספק, ושנוי במחלוקת.

More from Ben Caspit

Recommended Articles