בעקבות הפרק הראשון בסדרת המאמרים על האנטישמיות, שבו טענתי כי במקרים רבים מחאה נגד ישראל מתפרשת כביטוי לאנטישמיות, הזכירה לי קוראת כי השואה התרחשה לפני הקמתה של מדינת ישראל ועשרות שנים לפני כיבוש השטחים. אמת ויציב. אנטישמיות, כמו גם צורות אחרות של גזענות ושנאת האחר, כולל שחורים, הומוסקסואלים ומוסלמים, היא תופעה ותיקה. התנועה הציונית והיהודים שמזוהים כתומכיה היו מאז ומתמיד שק החבטות של תנועות ניאו-נאציות מימין ואנטי-ציונים מרקסיסטים משמאל. למרבה הצער, לא נראה שהתופעות הנלוזות הללו יעברו מן העולם בעתיד הנראה לעין. יש סימנים מדאיגים לכך שהן יתמשכו ואף יתגברו בד בבד עם החרפת העימות הישראלי-פלסטיני והקצנתם של גורמים מוסלמים ראדיקלים באירופה.
"אנחנו לא חיים כאן כאילו היו אלה סוף שנות השלושים", אומרת סימון זוסקינד, פעילת שמאל יהודיה מבלגיה, שתומכת בפתרון שתי המדינות, "אך אי אפשר להתעלם מהעלייה בסממני האנטישמיות באירופה". בשיחה עם אל-מוניטור מסבירה זוסקינד, שנבחרה באחרונה לפרלמנט של מחוז בריסל, כי האירופאים מרגישים נוח יותר להשמיע את השיח האנטישמי, ומצדיקים זאת בהתנהגותה של ישראל כלפי הפלסטינים. ''הביטוי הגובר של תחושות שליליות כלפי המדיניות של ממשלת ישראל נובע בחלקו מאנטישמיות קלאסית, שלא נעלמה אחרי השואה, אך הייתה מושתקת". לדבריה, אירופאים, כמו מוסלמים רבים, אינם עושים את ההבחנה בין "יהודי" ל"ישראלי" וטוענים כי זכותם להתנגד למדיניות הישראלית בשטחים, מבלי שיחושו אנטישמים.
