אל תדברו איתי שוב על שלום

הדמעות זרמו עד שגופי יבש מהן, כשקיבלתי ב-3 באוגוסט שיחת טלפון שבישרה לי  כי שני טילי אף-16 נורו על בני משפחתי ברפיח. כך נפל בגורלה של המשפחה שלנו במלחמה הזאת שעדיין נמשכת; כל משפחה ברצועת עזה קיבלה את מנת הכאב והצער שלה.

אחיו של אבי, איסמעיל אל-גול (בן 60), לא היה חבר חמאס. אשתו, חאדרה (בת 62), לא הייתה פעילת חמאס. בניהם, וואל (35) ומוחמד (32), לא היו לוחמי חמאס. בנותיהם, הנאדי (28) ואסמה (22), לא היו סוכנות של חמאס. גם ילדיו של בן דודי וואל, איסמעיל (11), מאלאק (חמש) והתינוק מוסטפה (בן 24 יום בלבד), לא היו חברי הג'יהאד האיסלאמי, החזית העממית לשחרור פלסטין ואף לא פת"ח. ולמרות זאת, כולם נהרגו בהפגזה ישראלית על ביתם בשעה 6:20 בבוקר יום ראשון.

ביתם נמצא בשכונת יִבְּנָה, במחנה הפליטים של רפיח. זה היה בית חד קומתי עם גג אזבסט דק, שלא הצריך שני טילי אף-16 כדי להחריב אותו. מישהו מוכן בבקשה להודיע לישראל שבתים במחנות פליטים אפשר להחריב - ואת יושביהם להרוג - גם עם פצצה קטנה בלבד, ושלא צריך לבזבז מיליארדים כדי לפוצץ אותם ללא זכר?

אם את חמאס אתם שונאים, הרשו לי לומר לכם כי לאנשים שאתם הורגים אין שום קשר לחמאס. אלה הם בסך הכל נשים, ילדים, גברים וקשישים שרק ייחלו לסיום המלחמה, כדי שיוכלו לחזור לחייהם ולשגרת יומם. אבל עכשיו, היו סמוכים ובטוחים, שיצרתם אלפים - לא, מיליונים - של נאמני חמאס חדשים. כי אם מבחינתכם נשים, ילדים ומשפחות תמימות הם חמאס, הרי שכולנו חמאס. אם מבחינתכם אזרחים תמימים ומשפחות מן השורה הם חמאס, הרי שגם אני חמאס. גם הם חמאס, כולנו חמאס.

לאורך כל המלחמה, חשבנו שהגרוע מכל מאחורינו, שזו נקודת מפנה ושעכשיו המצב ישתפר, שהם יסתפקו בזה. אך אחרי אותו רגע אמיתי של פחד, של אימה צרופה, הגיע תמיד משהו נוסף, גרוע בהרבה.

כעת אני מבינה עד כמה חשובים תצלומי הגופות, לא רק עבור דעת הקהל העולמית, אלא גם עבורנו, בני המשפחות, שמחפשים הזדמנות להיפרד לשלום מיקירינו, שנרצחו בבוגדנות. מה הם עשו באותם רגעים אחרונים? כיצד הם נראו לאחר מותם?

את תמונותיהם של בני משפחתי המתים גיליתי ברשתות החברתיות. גופות ילדיו של בן דודי נשמרו במקפיא גלידות. בית החולים "אבו יוסף אל-נג'אר" שברפיח נסגר בעקבות הפגזה של טנקים ישראליים, ובית החולים הכווייתי שבו ביקרנו יום קודם הפך לחלופה שלו, כך שמקפיא הגלידות נותר האפשרות הזמינה היחידה.

מנהל בית החולים "אל-נג'אר", עבדאללה שהאדה, סיפר לאל-מוניטור: "החלטנו להעביר את המטופלים (לבית החולים הכווייתי) כאשר פגזים פגעו בשער הראשי. כמה מהמטופלים ברחו החוצה מרוב בהלה, למרות המצב הבטחוני החמור. עכשיו אנחנו עובדים מתוך בית החולים הזה, שבקושי מצויד".

בית החולים ליולדות של הסהר האדום של איחוד האמירויות, ממערב לרפיח, הפך למיכל גדול של גופות, ומקררי הפירות והירקות שלו מלאים בעשרות גופות. ראיתי גופות על הרצפה, כמה מהן עם תגי שם על החזה, אחרות אלמוניות. כולנו סתמנו את האף, כי הצחנה הייתה בלתי נסבלת והזבובים מלאו את חלל האוויר.

איברהים חאמד בן ה-27 הוציא ממקרר הירקות את גופת בנו בן החמש, העטופה בתכריך. הוא נאבק בדמעות כשסיפר לאל-מוניטור כי בנו "נהרג מפגיעת טיל ששוגר ממזל"ט. גופתו נמצאת כאן מאז אתמול. בגלל הסכנה, לא יכולתי לאסוף אותו מוקדם יותר".

אני מודה לאל שקרובי משפחתי נקברו במהירות, ושבני הדודים שלי, מוסטפה, מאלאק ואיסמעיל לא נשארו זמן רב במקפיא ולגופותיהם לא קפאו שם. אני מודה לאל שנשמותיהם מצאו מנוחה, גם אם לנו נשארו רק דממת המוות וגופותיהם אשר תישארנה לעולם לכודות באותה התנוחה בה מתו.

ביום החמישי למלחמה, כשהתכוננתי לכתוב את הדוח שלי על הפצצת משפחת ע'אנאם, קפצתי לביקור בביתו של בן דודי. פגשתי את בני משפחתי וכולנו הצטלמנו ביחד. תוך כדי מלחמה, אשתו של בן דודי וואל ילדה תאומים, מוסטפה ואיברהים, שני מלאכים קטנים, מבשרי תקווה ואושר.

איך יכולתי לדעת שזו תהיה פגישתנו האחרונה? חבל שלא נשארתי אצלם עוד קצת, שלא המשכנו לשוחח. הנאדי ואסמה, דודי ואשתו, התלוצצו על תעתוע הגורל שהפגיש אותנו בעיצומה של מלחמה. באותה עת, כוחות הכיבוש של ישראל עדיין לא החלו לבצע פשעי מלחמה חסרי הבחנה נגד רפיח.

סופים הם כה מוזרים, כמו רגעי חיים שנשכחו פתאום מלב. לעולם לא נראה אותם שוב. התמונות שצילמתי את התאומים יקרות עכשיו מפז, שכן אחד מהם - מוסטפה - נהרג, ורק איברהים נותר בחיים.

אני תוהה איך הצליחו להבחין ביניהם, הם היו דומים כל כך. ומי זיהה את הגופה, הרי אביהם נהרג ואמם שכבה פצועה בטיפול נמרץ? מי היה מוסטפה ומי היה איברהים? נדמה שהשניים הפכו לאחד עם מותו של התאום.

בתמונות שצולמו לאחר מותם, בני משפחתי נראים כה שלווים, כאילו הם רק ישנים ועיניהם עצומות. לא הוטל בהם מום וגופם לא נשרף, בניגוד למאות ילדים ואזרחים שנהרגו מכלי נשק תוצרת ארצות הברית. תהינו האם מתו בייסורים. תהינו מה קרה כשטיל שנשא טונות רבות של חומרי נפץ התפוצץ בתוך ביתם הצנוע, ויצר הדף עצום שפוצץ את אבריהם הפנימיים. אולי הם סבלו קצת פחות, כי הם עדיין ישנו.

לא ביקרתי אצלם כשחזרתי לרפיח ב-2 באוגוסט. כתבתי אז על מותם של בני משפחת עייד אבו-טאהה בהפצצת מטוסי קרב, וראיתי את גופתו של ריזק אבו-טאהה, פעוט בן שנה, כשזו הגיעה לבית החולים הכווייתי.

התבוננתי בו ארוכות. הוא נראה חי. אפשר היה לראות שהוא שיחק לפני מותו, לבוש במכנסיים ורודים. איך ייתכן שהוא שליו כל כך? גופותיהם של קורבנות מלחמה נראות שונות כל כך ממה שמופיע בטלוויזיה. הן אמיתיות כל כך, ממשיות כל כך, כשהן מופיעות פתאום לנגד עינינו, בלי שום הקדמה של מגיש חדשות, בלי מוסיקת רקע ובלי סיסמאות.

גופות היו שרועות בכל מקום, ולרגע נדמה שכל חיינו היו רק הכנה לקראת הרגע הזה. לפתע, המתים השאירו מאחור את חייהם הפרטיים: את הטלפונים הניידים, את הבתים, את הבגדים והבשמים ומטלות היומיום. אבל חשוב מזה, הם השאירו מאחור את אימת המלחמה.

מרחקים ברצועת עזה הקטנה התרחבו, מרחקים וזמן הנמתחים כתוצאה מפחד וממוות - אשר כיווצו את תוחלת החיים של התושבים. לא יכולנו להשתתף בלוויית המשפחה. דודי, אחמד אל-גול, סיפר לי מאוחר יותר בטלפון: "בגלל הסכנה הסתפקנו בפרידה של כמה שניות בלבד. עיניו של מאלאק היו פקוחות, כאילו רצה לשאול, 'במה פשעתי?'"

אני נולדתי ב-1982 באותו בית במחנה הפליטים של רפיח, שם הלכה וגדלה המשפחה המורחבת. אני גדלתי שם, ומסביבי צמח גם כל דבר אחר: האינתיפאדה הראשונה, ההתנגדות, בית הספר הסמוך אליו צעדתי ברגל כל יום. שם ראיתי לראשונה הספרייה. בבית שם אני זוכרת שראיתי את סבא שלי נרדם כשהוא מאזין לבי.בי.סי, ושם ראיתי חייל ישראלי, לראשונה בחיי, כשהוא היכה את סבא שלי כדי לאלץ אותו למחוק את הסיסמאות הלאומניות שקישטו את קירות ביתנו במחנה הפליטים.

כעת הבית הזה וכל זיכרונותיו העתידיים נמחקו כליל, וגם ילדיו נטמנו באדמה בטרם עת. בתים וזיכרונות נמחו כלא היו, ותושביו נותרו חסרי בית ואבודים, כפי שהיה מאז ומעולם במחנה הפליטים שלהם. אל תדברו איתי לעולם שוב על שלום.