מפלת חמאס

הנסיגה החד צדדית של כוחות צה"ל מתוך הרצועה, עליה החליט הקבינט בסוף השבוע [2 באוגוסט], היא ברירת מחדל. כל החלטה בעניין עזה היא בבחינת הרע במיעוטו.

חמאס ספג מהלומה קשה, אך לא מוטט צבאית ושלטונו לא הופל. לא כי המשימה הייתה בלתי אפשרית, אלא משום שישראל העדיפה גם הפעם להסתפק בהרתעה כואבת.

אמנם מנהיגי התנועה, בדרג המדיני והצבאי, לא חוסלו, ועד מועד כתיבת שורות אלה חמאס ממשיך להוכיח כי ביכולתו עדיין לשגר רקטות לעבר ישראל. על אף זאת, איסמעיל הנייה, מחמוד א-זהאר, ח'ליל אל-חייה והדובר המתרברב סמי אבו זוהרי לא יצאו מהבונקרים עם מגשי סוכריות כדי לחלק לתושבי מחנות הפליטים, כפי שעשו לאחר מבצעי צה"ל הקודמים, "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן". הפעם הם יידרשו לתת תשובות לתושבי עזה וכנראה גם לעצמם - היכן טעו.

הרי בכל המערכות הקודמות עם ישראל, הפגינה הזרוע הצבאית עז א-דין אל-קסאם יכולות מבצעיות נמוכות בהרבה לעומת המערכה הנוכחית. אז איך יכול להיות שהפעם חמאס מסיים באפס הישגים ובסכנה ממשית להמשך שליטתו ברצועת עזה?

לשם השוואה, הפעם האחרונה שצה"ל ביצע פעולה קרקעית רחבה ברצועת עזה הייתה במבצע עופרת יצוקה [2009-2008]. כוחות שריון ורגלים של צה"ל נכנסו למהלך קרקעי ביום השביעי למבצע, ונתקלו בהתנגדות שולית מצד חמושי חמאס וארגונים מזוינים אחרים ברצועה. צפון רצועת עזה, במקום שבו התחוללו עתה קרבות מרים, ננטשה אז על ידי רוב התושבים, וכל החמושים נמלטו לתוך העיר עזה בלי שנוצר מגע כלשהו עם כוחות צה"ל בשטח. קצתם נמלטו דרך מנהרות רפיח למצרים, עד יעבור זעם.

הפעם, כידוע, ההתנגדות הצבאית של חמאס הייתה שונה משמעותית. ובכל זאת, שנים של אימונים ובניית כוח צבאי (שעל פי הערכות כולל כ-20,000 חיילים), יחידות מתאבדים, מאגר של אלפי רקטות וטילי נ"ט ותשתית מנהרות אדירה לא הביאו לקמצוץ הישג שאיתו יוכלו להתהדר כבעבר.

שני מבצעי צה"ל הקודמים, עופרת יצוקה ועמוד ענן, הסתיימו בשולחן הדיונים בקהיר. בעופרת יצוקה חשש נשיא מצרים חוסני מובארק שהתסיסה בעזה תגלוש לסיני, והעלים עין ממאות מנהרות רפיח שנחפרו בין עזה למצרים והקלו באופן משמעותי את המצור. בעמוד ענן כבר הוסכם על הקלה משמעותית בהעברת סחורות שהיו אסורות לפני המבצע, בעיקר חומרי גלם ומוצרי בנייה (!), וכן הרחבת איזור הדיג ומתן אפשרות לחקלאים פלסטינים לעבד אדמותיהם בסמוך לגבול עם ישראל.

גם הפעם הייתה לחמאס הזדמנות להגיע להסדרה עם ישראל, שמשמעותה הקלות במעברים, בתיווך יו"ר הרשות אבו מאזן. בכך יכול היה חמאס לזכות בקרדיט משילות ולחלק גם הפעם סוכריות לתושבים. אבל היהירות של חמאס הייתה שוב בעוכריו.

ביום שישי בבוקר [1 באוגוסט], שעה לאחר כניסתה לתוקף של הפסקת אש עליה הכריז מזכיר המדינה האמריקאי, הפר חמאס את ההבנות עמו (ולא בפעם הראשונה). חוליה של עז א-דין אל-קסאם הפעילה מחבל מתאבד ברפיח, כנראה כתרגיל הסחה כדי לחטוף חייל ישראלי. בתקרית נהרגו שני חיילים, והקצין הדר גולדין נחטף. למחרת קבע צה"ל את מותו של גולדין.

זו הייתה הפעם החמישית, מאז החל המבצע, שחמאס מפר הפסקת אש. הפעם החליטה ישראל לקחת את היוזמה לידיה, להסיג כוחותיה חד צדדית ולהקים רצועת ביטחון לאורך הגבול עם עזה.

במובנים רבים סיומו המסתמן של מבצע "צוק איתן" מייצר מציאות חדשה. אין הבנות, אין הסכמים, וישראל היא שקובעת את כללי המשחק. פעילותה הצבאית ברצועה אינה כבולה לשום הסכם. כלומר המבצע הצבאי אולי מסתיים, אבל לא המערכה מול חמאס. הנהגת התנועה הפוליטית לא תוכל לחזור לימי שגרה כבעבר, בדיוק כפי שמנהיג חיזבאללה חסן נסראללה אינו מעז להיראות בפומבי. מנהיגי חמאס יאלצו להמשיך לחיות במחתרת, מחשש שבכל רגע נתון ישראל עלולה לממש את איומיה ולחסלם. רמז לכך נתן שר האוצר יאיר לפיד במהלך המבצע, כשאמר כי מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של הארגון, הוא בן מוות.

חמאס כתנועה פוליטית תתקשה לתפקד לאורך זמן כריבון ברצועה כשמנהיגיה הבכירים מסתתרים במחתרת. זו הסיבה לכך שבעבר, לאחר שישראל חיסלה את שני מנהיגי התנועה אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנטיסי, התקבלה בחמאס החלטה דרמטית להפסיק את פיגועי המתאבדים. החשש היה שישראל תחסל את כל מנהיגיה הפוליטיים של חמאס ותביא לקריסתה כתנועה.

ראשי הזרוע הצבאית של התנועה רגילים ומתורגלים לאורח חיים במחתרת. זה דורש מידור וחשאיות לאורך שנים, תנועה בלתי פוסקת ממקום למקום וממחבוא למחבוא, וויתור על חיי שגרה. מוחמד דף חי באופן הזה יותר משני עשורים, אך לא בטוח שאיסמעיל הנייה, מחמוד א-זהאר ושאר מנהיגי התנועה, על אף שהתנסו בחיים במחתרת תקופות שונות בחייהם (בעיקר במהלך האינתיפאדה השנייה), מסוגלים לחיות כך לאורך שנים. בכל זאת מדובר בהנהגה מדינית שבסיס כוחה הוא מגע עם תושבי עזה.

אבל זאת אינה הבעיה היחידה של חמאס ביום שאחרי. ערב פרוץ הקרבות ניצבה התנועה בשיאו של משבר כלכלי חמור שלא ידעה מעודה. כבר כמה חודשים שהיא אינה מצליחה לשלם משכורות לעובדי המנגנון הממשלתי בעזה ולחמושיה. עכשיו, כשנחשף ברבים פרויקט המנהרות האדיר שהקימה חמאס מתחת לאדמה, יכולים העובדים שפרנסתם נקטעה גם לדעת מדוע.

הפסקת אש מוסכמת ומשא ומתן בקהיר עשויים היו להוביל להזרמת כסף עבור משכורות מרמאללה לעזה, אלא שעכשיו נראה שעובדי המנגנון של חמאס ולובשי המדים שלחמו בישראל, מתוך תקווה שמצבם ישתפר, לא יראו משכורות גם בעתיד הקרוב.

כעת נדרש חמאס להסביר לתושבי הרצועה מדוע המלחמה השלישית מאז תפסה התנועה בכוח את השליטה על עזה הייתה מלחמת אין ברירה.

חמאס נוהג אחרי כל עימות מזוין עם ישראל לצבוע את המציאות בצבעים הנוחים לו, וכך להצדיק את מהלכיו ואת המחיר היקר שתושבי הרצועה נאלצו לשלם. אבל אחרי יותר מ-1,500 הרוגים פלסטינים, עשרות אלפי פצועים, הרס אדיר של שכונות ותשתיות ואפס הישגים, חמאס לא יוכל כהרגלו לצבוע את המציאות בצבע הירוק של התנועה. אדום ושחור הם צבעים הולמים יותר לתאר את מצבו ואת מצבה של עזה תחת שלטונו.