"אני רוצה לשרוד. ואם לא (אשרוד), זכרו שלא הייתי איש חמאס או לוחם. גם לא השתמשו בי כמגן אנושי. הייתי בבית". את הציוץ כתב צעיר עזתי ביום רביעי בלילה (23 ביולי), בשעה שמטוסי חיל האוויר הפציצו את עזה. הוא תפס את תשומת לבה של אורית פרלוב, חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי ומומחית לניתוח החברות הערביות באמצעות הרשתות החברתיות. פרלוב מיהרה לצייץ אותו מחדש, ואף העלתה את מילות הייאוש הללו אל דף הפייסבוק שלה. היא רצתה לחשוף את הציבור הישראלי לנקודת מבט שונה. אבל רוב המגיבים הישראלים לא הפגינו אמפתיה. אחד מהם הציע לצעיר המיואש לארגן את חבריו ל"אביב ערבי" נגד חמאס.
בראיון לאל-מוניטור אומרת פרלוב: "זה אחד הטוויטים היותר עצובים שנתקלתי בהם. עולה ממנו טון של ייאוש וחוסר תקווה. הרי מה יש בעזה? 45 אחוז אבטלה, מים וחשמל בהפסקות ,ועכשיו מלחמה שלישית בתוך שש שנים. זוהי חברה בהישרדות. אני קוראת לזה גטו עזה, כי ככה הם מרגישים ואני לא מתווכחת עם דימוי של בנאדם על עצמו". תיאורים בסגנון כזה של האווירה הקשה בעזה עולים מהרשות החברתיות כל העת, ופרלוב עוקבת אחריהם ללא הפסקה.