כל מה שהישראלים לא רוצים לדעת על עזה

"אני רוצה לשרוד. ואם לא (אשרוד), זכרו שלא הייתי איש חמאס או לוחם. גם לא השתמשו בי כמגן אנושי. הייתי בבית". את הציוץ כתב צעיר עזתי ביום רביעי בלילה (23 ביולי), בשעה שמטוסי חיל האוויר הפציצו את עזה. הוא תפס את תשומת לבה של אורית פרלוב, חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי ומומחית לניתוח החברות הערביות באמצעות הרשתות החברתיות. פרלוב מיהרה לצייץ אותו מחדש, ואף העלתה את מילות הייאוש הללו אל דף הפייסבוק שלה. היא רצתה לחשוף את הציבור הישראלי לנקודת מבט שונה. אבל רוב המגיבים הישראלים לא הפגינו אמפתיה. אחד מהם הציע לצעיר המיואש לארגן את חבריו ל"אביב ערבי" נגד חמאס.

בראיון לאל-מוניטור אומרת פרלוב: "זה אחד הטוויטים היותר עצובים שנתקלתי בהם. עולה ממנו טון של ייאוש וחוסר תקווה. הרי מה יש בעזה? 45 אחוז אבטלה, מים וחשמל בהפסקות ,ועכשיו מלחמה שלישית בתוך שש שנים. זוהי חברה בהישרדות. אני קוראת לזה גטו עזה, כי ככה הם מרגישים ואני לא מתווכחת עם דימוי של בנאדם על עצמו". תיאורים בסגנון כזה של האווירה הקשה בעזה עולים מהרשות החברתיות כל העת, ופרלוב עוקבת אחריהם ללא הפסקה.

היא מספרת, למשל, ש"העזתים מחלקים את ההפצצות של חיל האוויר הישראלי לשמונה קטגוריות לפי סוגים. יש למשל פצצה שמתחילה בשריקה ואז הבום – זה סימן שהיא נפלה רחוק. אם שומעים בום זו נפילה ליד. יש פגזים קטנים שנופלים לפני הפגז הגדול כמו סוג של התראה. הם כמובן לא מסתתרים כי אין להם מקלטים. כל מי שיקרא את הטוויטים משם ירגיש כבד על הלב".

מאז החל מבצע צוק איתן הגבירה פרלוב את נוכחותה ברשתות של עזה ומצרים. בדרך הזאת היא מצליחה לייצר תובנות והערכות מעניינות בנוגע להתנהלותו של חמאס, רבות מהן שונות מאלה שמומחים ועיתונאים משמיעים בתקשורת הישראלית. במסמך שחיברה בימים האחרונים עבור המכון למחקרי ביטחון לאומי (PDF), פרלוב חיפשה ברשתות תשובות לכמה שאלות. אחת מהן היא, מדוע הציבור העזתי, שמתנגד ברובו לשלטון חמאס, אינו יוצא לרחובות כדי להפגין או למרוד בארגון?

על פי הניתוח של פרלוב, העזתים מאסו בחמאס אך אינם מתקוממים נגדו מכיוון שהם רואים מה קרה למתנגדי המשטר בסוריה, בעיראק, בבחריין, באיראן ובטורקיה. "פשוט יורים בהם", היא אומרת, "הציבור בעזה יוצא מנקודת הנחה שהנשק נמצא בידיים של חמאס, ויודע שסופו יהיה למות". פרלוב מסבירה שזהו ציבור עייף ומותש אחרי שבע שנות מצור, ואינו מאמין שביכולתו להפיל את משטר חמאס ולייצר חלופה טובה יותר. "הם חוששים ממצב של כאוס וחדירת גורמים ג'יהאדיסטים".

פרלוב גם בחנה אם יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), נתפס כתחליף לחמאס בעזה. היא גילתה שהציבור הפלסטיני אינו מעוניין בהנהגתו. "כשעבאס שלח את שר הבריאות לעזה כדי לברר כיצד ניתן לסייע לציבור העזתי, מכוניתו נרגמה באבנים ורחובות עזה רוססו בגרפיטי שקראו לעבאס 'בוגד' ו'בן מוות'".

פרלוב מציינת שהנחת היסוד בישראל, שלפיה חמאס נמצא בתקופה קשה ובמאבק להישרדותו, עולה גם מהרשתות. לדבריה, הארגון איבד את אהדת הציבור העזתי ואינו מצליח לעורר התקוממות עממית נגד ישראל. מבצע צוק איתן רק הוסיף לחולשתו של הארגון והנחית מכה קשה על תשתיותיו, כשמערכת כיפת ברזל מעניקה חוסן לעורף הישראלי והופכת את הנשק הרקטי של חמאס לחסר חשיבות באופן יחסי.

כוחו של הארגון הוא בכך שישראל ומצרים אינן מעוניינות בקריסתו המוחלטת, מה שמקנה לו מעין תעודת ביטוח. למרות זאת, פרלוב מעריכה שחמאס הגיע לסוף דרכו, וש"במיקרו הוא אולי עשה לנו בית ספר, אבל במאקרו הוא גוסס ונוהג כמי שאין לו מה להפסיד".

אל-מוניטור: מה אנחנו הישראלים לא רואים ולא יודעים לגבי מה שמתחולל בעזה בימים האלה?

פרלוב: למשל שהרוב לא יוצא לרחובות. זה לא נכון שהם מפגינים נגדנו. אני לא מכירה אף הפגנה אחת בזמן האחרון שהיו בה יותר מכמה מאות.

יש בעיה באספקת מים נקיים. הם מקבלים מים רק פעם בחמישה ימים. אין בתי ספר, אין מקלטים, אין סירנות, אין מיגונים - אין חברה אזרחית בעזה. גם אספקת החשמל מקוטעת: יש רק ארבע שעות ברצף, ובלילה, כשחיל האוויר תוקף, מנתקים את החשמל. רוב הציבור בעזה הם אנשים טובים ולבי יוצא אליהם גם כשהם מקללים אותנו, כי הם במקום כל כך נמוך שגורם להם לתקוף.

אל-מוניטור: את מזהה אמפתיה לפלסטינים מצד מדינות ערב?

פרלוב: לא. הסולידריות מתה לגמרי. אין הפגנות תמיכה. נגמרה התקופה שבה מדינה ערבית תצא למלחמה בשביל מדינה שכנה. נגמרה הסולידריות הערבית, הכל נעשה לוקאלי. הפלסטינים נשארו לבד, זו האמת. מקסימום הם יקבלו "האשטג" [תיוג פוסט] ברשת.

אל-מוניטור: איך מתפקדות הרשתות בזמן המלחמה?

פרלוב: כשאין מלחמה הדיאלוג הרבה יותר רצוף עם יותר עומק. באופן כללי השיח הפלסטיני ברשתות הוא פחות עמוק כי זו חברה מאוד צעירה. בעזה, 50 אחוז מהאוכלוסייה הם פחות מבני 18. בגיל הזה הכל אמוציונלי. בזמן המבצע הם עסוקים בלתעד את הזוועות של הבתים ההרוסים, של הילדים הפצועים. הם מצלמים ומעלים ליוטיוב. זה כמובן מזעזע. קל לי מאוד לדעת אילו צילומים מעובדים וערוכים עם עודף עשן, ומה הוא החומר האותנטי. יש המון עיסוק בספירה של הרוגים: כמה ילדים, כמה מבוגרים, לפי שמות. יש גם התראות על הפצצות כי אין להם סירנות.

אל-מוניטור: לפני תחילת הסבב הנוכחי היו סימנים ברשתות לכך שזה ייגמר במלחמה בעזה?

פרלוב: כשהתחיל סיפור החטיפה היה מאוד ברור שזה ילך לעזה. קודם לכן ישראל ניסתה לשבור את הסכם הפיוס וממשלת האחדות הפלסטינית. מבחינת ישראל, הייתה כתובת אחת לחטיפה: חמאס - ולא הבדילו בין חמאס חברון לחמאס עזה. בא ראש ממשלת ישראל, ומודיע שהוא לא מקבל את ממשלת האחדות, ולאחר שנחטפו שלושת הצעירים הטיל את האחריות על חמאס. בעזה החל שיח שאמר: "זה לא קשור אלינו". צריך להבין שהרשתות בעזה הן הכלי היחידי שמאפשר להם שיח דמוקרטי ושוויוני, כי חמאס עוד לא הפנים מה קורה שם ולכן הרשתות פועלות בחופשיות יחסית.

ניתן היה להבחין שעזה ידעה שהיא תחטוף מכה, ומרגע שהתחיל המבצע בגדה היה מאוד ברור שעזה תיכנס מהר מאוד לתוך המעגל הזה.

אל-מוניטור: איך התקבלה ממשלת האחדות בעזה?

פרלוב: כולם רצו בה. הציבור בעזה רוצה כל מי שיאפשר לו פתיחות ותנועה, אף שגם חמאס וגם עבאס נתפסים כמאוד מושחתים, והציבור הפסיק להאמין בשניהם. היה המון גרפיטי נגד עבאס שהוציא את כל המשפחה שלו לירדן. היה ברור שהוא במצב מאוד בעייתי, הוא נתפס כמשתף פעולה עם ישראל. הנסיעה שלו לסעודיה באמצע התקיפה יצרה כעס מאוד גדול. היו ברשת המון קריאות להרוג אותו ודפי פייסבוק שהתירו את דמו. ככל שהוא משתף עם ישראל פעולה הוא נתפס כפחות לגיטימי.

עבאס רצה את ממשלת האחדות כי כמו חמאס הוא היה צריך אוויר, ויש לנו גם אחריות לכך: מרגע שנגמרו תשעת החודשים שהוקצבו למו"מ איתנו והוא לא הצליח לשחרר אסירים, הוא היה צריך למצוא דרך ללגיטימציה פנימית.

אל-מוניטור: את רואה סימנים לאינתיפאדה שלישית?

פרלוב: אינתיפאדה שלישית לא תהיה, כי אין אנשים שמוכנים לצאת לרחובות. חמאס לא מצליח להוציא את הרחוב, ונראה שהכלי הזה מוגבל ושחוק.

אל-מוניטור: עד כמה השחיתות השלטונית תופסת מקום ברשת?

פרלוב: בכל השנה האחרונה חזרה הביקורת על חמאס, שנמאס ממנו, שהמצב מתדרדר ועל השחיתויות. הנהגת חמאס ידעה שהיא מאבדת את הלגיטימציה ולכן היה להם אינטרס ללכת לממשלת אחדות. בכל השיחות שניהלתי הביקורת תמיד עלתה אצל הבלוגרים הגדולים שהם מעצבי דעת הקהל. לרוב הציבור יש ביקורת קשה מאוד על הארגון, אבל הם לא יפילו את המשטר כי הם פוחדים שהשלטון ירה בהם.