"אני רוצה לשרוד. ואם לא (אשרוד), זכרו שלא הייתי איש חמאס או לוחם. גם לא השתמשו בי כמגן אנושי. הייתי בבית". את הציוץ כתב צעיר עזתי ביום רביעי בלילה (23 ביולי), בשעה שמטוסי חיל האוויר הפציצו את עזה. הוא תפס את תשומת לבה של אורית פרלוב, חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי ומומחית לניתוח החברות הערביות באמצעות הרשתות החברתיות. פרלוב מיהרה לצייץ אותו מחדש, ואף העלתה את מילות הייאוש הללו אל דף הפייסבוק שלה. היא רצתה לחשוף את הציבור הישראלי לנקודת מבט שונה. אבל רוב המגיבים הישראלים לא הפגינו אמפתיה. אחד מהם הציע לצעיר המיואש לארגן את חבריו ל"אביב ערבי" נגד חמאס.
בראיון לאל-מוניטור אומרת פרלוב: "זה אחד הטוויטים היותר עצובים שנתקלתי בהם. עולה ממנו טון של ייאוש וחוסר תקווה. הרי מה יש בעזה? 45 אחוז אבטלה, מים וחשמל בהפסקות ,ועכשיו מלחמה שלישית בתוך שש שנים. זוהי חברה בהישרדות. אני קוראת לזה גטו עזה, כי ככה הם מרגישים ואני לא מתווכחת עם דימוי של בנאדם על עצמו". תיאורים בסגנון כזה של האווירה הקשה בעזה עולים מהרשות החברתיות כל העת, ופרלוב עוקבת אחריהם ללא הפסקה.
היא מספרת, למשל, ש"העזתים מחלקים את ההפצצות של חיל האוויר הישראלי לשמונה קטגוריות לפי סוגים. יש למשל פצצה שמתחילה בשריקה ואז הבום – זה סימן שהיא נפלה רחוק. אם שומעים בום זו נפילה ליד. יש פגזים קטנים שנופלים לפני הפגז הגדול כמו סוג של התראה. הם כמובן לא מסתתרים כי אין להם מקלטים. כל מי שיקרא את הטוויטים משם ירגיש כבד על הלב".
מאז החל מבצע צוק איתן הגבירה פרלוב את נוכחותה ברשתות של עזה ומצרים. בדרך הזאת היא מצליחה לייצר תובנות והערכות מעניינות בנוגע להתנהלותו של חמאס, רבות מהן שונות מאלה שמומחים ועיתונאים משמיעים בתקשורת הישראלית. במסמך שחיברה בימים האחרונים עבור המכון למחקרי ביטחון לאומי (PDF), פרלוב חיפשה ברשתות תשובות לכמה שאלות. אחת מהן היא, מדוע הציבור העזתי, שמתנגד ברובו לשלטון חמאס, אינו יוצא לרחובות כדי להפגין או למרוד בארגון?
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
