ריאליטי חטופים

כך זה החל : ביום חמישי 12 ביוני, בשעה 22:15, בטרמפיאדה הסמוכה ליישוב אלון שבות בשומרון, עלו שלושת הנערים גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח לרכב מסוג יונדאי שבו נסעו מרוואן קוואסמה ועאמר אבו עיישה, שני מחבלים מחברון.

ברדיו של הרכב, שכוון לרשת ב' של "קול ישראל" כדי לנסוך ביטחון בטרמפיסטים שמדובר ברכב ישראלי, נשמע קולה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ'. מאוחר יותר תתאר יחימוביץ' את הראיון ההוא, ששימש רקע לרצח המחריד של הנערים, כשיחה נינוחה שקיימה בחצר ביתה בערב תל אביבי קייצי.

משהבינו הנערים כי נוסעי רכב היונדאי אינם יהודים אלא מחבלים, הצליח אחד מהם להתקשר למוקד המשטרה וללחוש "חטפו אותנו". בהקלטה מאותה שיחת טלפון נשמע אחד החוטפים צועק בעברית "להוריד את הראש", ואז קולות של צעקות, ירי מנשק אוטומטי וקול חלוש נאנח "איי", של מישהו שנפגע, עוד צרור מנשק אוטומטי, ולאחריו קולם של הנערים נדם. אז הרוצחים פצחו בשירה.

זה היה רצח בשידור חי, מצמרר ומזוויע. שלושה נערים ישראלים שעלו לטרמפ בדרכם לחופשת שבת בביתם, נרצחו בדם קר, ובידי המשטרה היה תיעוד מוקלט של הרצח. כמו בסרטים.

בדיקת מכונית היונדאי השרופה שנמצאה ליד ח'לח'ול רק איששה את מה שכבר היה ידוע מהאזנה להקלטה. כתמי דם רבים וממצאי DNA לא הותירו תקווה. אבל המערכת הביטחונית והמדינית בישראל עשו יד אחת ושיגרו מסר אחד וברור: מדינת ישראל עוקבת בדאגה אחר גורלם של שלושת הנערים הנעדרים, שנחטפו למטרת מיקוח לשחרור אסירים פלסטינים. חיפושים נערכים במטרה לשחררם.

מעבר הגבול בין ישראל לירדן נסגר, וההסבר שניתן היה כדי למנוע מהמחבלים להבריח את החטופים החוצה מתחומי ישראל ואף מתחומי הרשות הפלסטינית.

בתחנות השידור ברדיו ובטלוויזיה התראיינו ללא הרף מומחי צבא וביטחון על שיטות לחילוץ חטופים. מישהו הזכיר את מבצע אנטבה [1976], אחרים את כישלון המבצע לשחרורו של החייל נחשון וקסמן [1994] והלקחים שנלמדו מאז, וכמובן ציינו את החייל גלעד שליט, ששמו ליווה ברקע את שעות השידור הארוכות.

כשהחלה הביקורת על תפקוד מוקד המשטרה, שלא עשה דבר כשהגיעה שיחת הטלפון הדרמטית מהנערים החטופים, היא התמקדה בעיקר באובדן השעות היקרות בהן ניתן היה להתחקות אחר החוטפים, לאתר בזמן אמת את מסלול בריחתם ולשחרר את הנערים.

הציבור הישראלי צפה בטלוויזיה, האזין לרדיו, קרא את העיתונים וקיווה מאוד שהנערים ישובו במהרה הביתה במבצע חילוץ נועז של סיירת מטכ"ל או של הימ"מ, אחרי שנלמדו שגיאות חילוצו של נחשון וקסמן.

במקביל החלו לדלוף לרשתות החברתיות שמועות לפיהן גופות הנערים נתגלו בשטחים. בתדרוך לעיתונאים נקט דובר צה"ל, תא"ל מוטי אלמוז, בלשון נזיפה והעלה עוד יותר את רף התקווה: "גם הצבא וגם השב"כ בשעות האחרונות מקיימים הערכות מצב והרבה מאוד פעילות שמטרתה להבטיח את הגעתם של הנערים האלה. לשמועות שנפוצו אין בסיס ושום שחר". כך אמר ולא מצמץ.

במערכת היחסים המורכבת בין הציבור, התקשורת והצבא, אמינות היא הכלי החשוב ביותר הנדרש מדובר, ומדובר צה"ל בפרט. אלמוז יזדקק לזמן רב כדי לשקם את אמינותו בפני הציבור.  

כך, מרגע היוודע דבר חטיפת השלושה, המערכת הביטחונית הישראלית והמערכת הפוליטית-מדינית יישרו קו שכולו הסתרה והכחשה. במקביל יצא לדרך מבצע "שובו בנים", שעצם שמו מעיד כי צה"ל השלה את הציבור בישראל שחיילי צה"ל, הפושטים על שכונות נרחבות בחברון, תרים אחר מקום הסתרתם של הנערים החטופים.

רק מי שהאזין להקלטה ידע, שאם ישובו הבנים, כל שניתן יהיה לעשות הוא להביאם למנוחות.

יומיים אחרי החטיפה המשיך שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, באותו קו של אשליה. בהצהרה לעיתונאים הוא אמר: "הנחת העבודה שלנו היא שהנעדרים נמצאים בין החיים, וכל עוד איננו יודעים אחרת נפעל לחלץ אותם". ניתן להניח שיעלון כבר ידע שלא ניתן יהיה לחלץ את הנערים בחיים, וכי מטרת המבצע היא לחפש גופות ולמצוא את החוטפים.

וזה נמשך. יומיים אחרי החטיפה פרסמה [בפייסבוק] שרת המשפטים ציפי לבני, החברה בקבינט מדיני-ביטחוני ואשר בוודאי ידעה על תוכן ההקלטה שבידי המשטרה, את הדברים הבאים: "בשעה הזו, כל אחד בדרכו, מתפלל לשובם הביתה".

בשלב הזה לעיתונאים רבים כבר נודע על תוכן ההקלטה שבידי המשטרה. ח"כ יחימוביץ' סיפרה, כי נודע לה שקולה נשמע ברקע זעקות הנערים ומטחי היריות על ידי הכתב הפרלמנטרי של ידיעות אחרונות עקיבא נוביק. הוא צלצל לשאול אותה האם התראיינה לרדיו ביום חמישי בלילה, כשנחטפו הנערים.

כולם ידעו, אך ריאליטי החטופים והאשליה שחיילי צה"ל פועלים להצילם נמשכו ונמשכו. אזרחי ישראל התבקשו להצטרף לתפילה המונית "שובו אחים" שחוברה במיוחד; עצרות וכנסים התקיימו בכל רחבי הארץ בהם השתתפו אלפים שהתבקשו לשאת את התפילה.

יכולתי להמשיך ולכתוב עוד אלפי מילים על תקוות השווא שנזרעו בלב אזרחי ישראל שהתפללו, דאגו, ייחלו, קיוו, עקבו והאמינו באמת ובתמים, שאם גלעד שליט הוחזק בחיים יותר מחמש שנים בשבי חמאס, גם גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח עוד ישובו לחיק הוריהם.

בו בזמן אמהותיהם של שלושת הנערים נשלחו לז'נבה, כדי להופיע בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם ולהסב את תשומת לב דעת הקהל הבינלאומית לחטיפת בניהן.

רחל, אימו של נפתלי פרנקל, נשאה דברים ופנתה בקול רועד מדמעות למזכ"ל האו"ם באן קי מון. "אדוני הנשיא, זה עוול לקחת ילדים, בנים או בנות חפים מפשע ולהשתמש בהם ככלים במאבק כלשהו. זה אכזרי... האם לכל ילד אין את הזכות לחזור הביתה בשלום מבית הספר?
אנחנו רק רוצות אותם בחזרה בבית, במיטותיהם.''

כאשר נתגלו גופות הבנים ונחשפה לציבור ההקלטה המלאה, סיפרה בת גלים שאער, אמו של גיל-עד: "גורמי הביטחון אמרו לנו שהיריות בהקלטה הן יריות סרק, כי אם רוצים להרוג מישהו אז יורים בו ישר ולא מזהירים. שמענו את גיל-עד צועק 'איי' וזה נשמע כמו צביטה, לא כמו מישהו שהולכים לרצוח. אמרו לנו שכנראה ירו מחוץ לחלונות וזו גם הסיבה שמצאו קליעים בצדי הרכב. הייתה לנו תקווה אמיתית שהם בחיים". מישהו אם כך גם לא אמר אמת להורי הנערים.

במשך 18 ימים נמשך הדוקו-ריאליטי הזה שבו השחקנים - משפחות הנערים וחיילי צה"ל שגויסו לחפש אותם, ומיליוני הניצבים - הציבור הישראלי כולו, לא ידעו שהאקדח ירה כבר במערכה הראשונה ואין סיכוי להפי אנד בסוף המחזה.

השאלה המסקרנת היא מי נתן את ההוראה. מי הורה להפיץ את האשליה הכוזבת שהנערים עודם בחיים ומוחזקים כבני ערובה בתמורה לשחרור אסירים פלסטינים?

ומה הסיבה לכך? כדי להטיל את האחריות על יושב ראש הרשות הפלסטינית? האם בשל התנגדותה הנחרצת של ממשלת ישראל לממשלת האחדות שהוקמה עם חמאס? או אולי היה זה ניסיון לא מוצלח להסתיר את המחדל המשטרתי בפרשת החטיפה? או אולי כדי לאפשר לצה"ל מרחב פעולה גדול יותר לפעול נגד תשתיות חמאס?

"זה עוול לקחת ילדים...ולהשתמש בהם ככלים למאבק כלשהו", אמרה רחל פרנקל, ולא ידעה שעשו בה שימוש לא מוצדק, שלא לומר אכזרי, למטרות לא מבצעיות שלא קידמו במאום את מציאת הגופות ואיתור החוטפים. 

מי שמחפש את המניע לעוצמת גל שנאת הערבים ששטף את הרשתות החברתיות בישראל, לרבות תמונותיהם של חיילי צה"ל שהצטלמו אוחזים בשלטים הדורשים נקמה - שיבין שכל זה תוצאה של מפח נפש גדול על זרעי התקווה שנזרעו בכל בית בישראל והכזיבו.

"רוצים נקמה" הוא שמה של המערכה השנייה במחזה, שבו נורתה עוד ירייה, כנראה גם לא האחרונה.