אחרי עשור: חמאס חוזר להשתמש במתאבדים

בשלב הקרקעי של מבצע "צוק איתן" עולות הרבה מאוד שאלות שיידרשו עליהן תשובות כשיסתיים המבצע. האם בישראל ידעו באמת מה היקפו וגודלו של פרויקט מנהרות התופת שהקים חמאס? האם הדרג הצבאי הישראלי ידע, והעביר בזמן אמת למקבלי ההחלטות בישראל תמונה מלאה, או אפילו כמעט מלאה שעשרות מנהרות "איכות" נחפרות בין עזה לישראל, ויופעלו ביום פקודה? אם הדרג המדיני ידע, שתק, הבליג, ואם כן - למה?

ערב הכניסה הקרקעית לרצועת עזה ישראל הסכימה למתווה של מצרים להפסקת אש ולרגיעה. רק בעקבות החדירה של 13 אנשי עז א-דין אל קסאם, שניסו לבצע פיגוע תופת בכרם שלום, קיבל צה"ל אור ירוק לצאת למהלך קרקעי ולגלות שיש עזה עילית ועזה תחתית - אותה תנועת חמאס בנתה בהשקעה עצומה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נזהר מאוד להגדיר מטרות מדויקות לסיום מבצע "צוק איתן", והוא ושרי ממשלתו הסתפקו בהגדרות כלליות :"להסיר את איום הרקטות" ו"להשיב את השקט לתושבי ישראל". רק לאחר שנכשל ניסיון החדירה, תוך ניצול הפסקת האש ההומניטרית שהוביל האו"ם במשך חמש שעות, התברר עד כמה איום מנהרות התופת מוחשי ובוער, לא פחות מאיום הרקטות.

למנהרות התופת לא נמצאה עדיין כיפת ברזל, ואין ספק שבמרוץ נגד הזמן, חמאס הקדים את המוכנות הישראלית. מקור ביטחוני ישראלי אמר אמש בשיחת רקע עם עיתונאים שספק אם צה"ל יצליח לאתר את כל המנהרות שנחפרו, דבר המעיד עד כמה הופתעו בצה"ל מהיקפן ומגודלן של מנהרות התקיפה שחמאס הקים לאורך הגבול עם ישראל.

תמונת המצב שהתגלתה היא שיש רצועת עזה צפופה, ענייה ונחשלת, ויש "עזה תחתית" שנבנתה בעומק האדמה. עד כה איתר צה"ל 36 מנהרות, ואפילו במהלך המבצע, כשכוחות צה"ל סורקים את השטח, שוגרו מחבלים לבצע פיגועי חדירה בעומק ישראל מתוך מנהרות שטרם נחשפו. לפי הערכה של המקור הביטחוני, אלה מנהרות ענק, שהתכנון והביצוע שלהן נמשך כנראה כשלוש שנים. עלות חפירתה, ביטונה ואחזקתה של כל מנהרה היא לפחות מיליון דולר, וככל הידוע עד כה נחפרו עשרות מנהרות איכות בקטע הגבול שבין ישראל לעזה, מצפון הרצועה ועד הדרום.

פתח המנהרה החיצוני בתוך ישראל מגיע לעתים למרחק של חצי קילומטר בתוך הקו הירוק. במהלך השנים, מרגע סיום עבודות החפירה, נדרשה תחזוקה שוטפת של כל מנהרה ומנהרה, שנועדה לשמרה ולהותירה שמישה וחבויה גם בימי החורף וההצפות של עזה, שמערכת הניקוז בה לקויה וקורסת. אי אפשר שלא לתהות מדוע חמאס, תנועה שחרטה על דגלה לשפר את איכות החיים של תושביה ולהציע להם שינוי ורפורמה, לא השקיעה מאית מההשקעה במנהרות לשיקום מערכות הביוב שלה, במקום להשתמש בכסף להקמת עוד מנהרות ולייצור רקטות.

תנועת חמאס פיתחה ברצועת עזה שלושה דפוסים של מנהרות:

מאות מנהרות בגבול עזה מצרים, שאת רובן אטם לאחרונה משטרו החדש של עבד אל פתאח א-סיסי, ותכליתן, "מנהרות כלכליות" של העברת מוצרים וחומרי גלם ממצרים לתוך הרצועה. במהלך השנים, בעיקר לאחר נסיגת ישראל מציר פילדלפי (ציר הגבול בין עזה למצרים), מנהרות אלה שימשו "רכבת תחתית" גם להעברת נשק ולטובת מאגר הרקטות האדיר שנצבר.

מערכת מנהרות שנייה, מורכבת ומסועפת, נחפרה בתוך הערים ומחנות הפליטים, בעזה, חאן יונס, רפיח, מחנה ג'בליה ושאטי, והן נועדו להחביא את מאגר הרקטות ומשגריהן. במקביל גם נבנו מנהרות מסתור שנועדו לספק הגנה לבכירי הארגון ולאפשר להם ניידות. כל מנהיג בחמאס, מהדרג הזוטר ועד הדרג הבכיר ביותר, מכיר היטב את המסלול למנהרת האבטחה שלו, שאליה הוא סופח יחד עם בני משפחתו. להנהגה הבכירה ביותר יש מנהרת אבטחה ספציפית משלה, אשר משמשת כ"חדר מלחמה" בעיתות חירום, כמו המבצע הנוכחי ברצועה.

ויש, כאמור, את מנהרות הגבול עם ישראל, שמטרתן לאפשר חדירה של פעילי חמאס מתחום הרצועה לעומק שטחה של ישראל. ישראל הקימה לאורך הגבול עם עזה גדר ביטחונית שמנעה אין ספור פיגועים וחדירות של מחבלים, ומנהרות הגבול נחפרו מתחת.

חמאס, למרבה הטרגדיה של תושבי הרצועה, השקיעה יותר משאבים "בעזה תחתית" מאשר בעזה עילית. מנהרות הגבול ומנהרות המגן שיועדו לביטחון הדרג הפיקודי של חמאס, הוכיחו את סדר העדיפות הלקוי שהציבה התנועה בראש מעייניה. התנועה שנוסדה כתנועת רווחה עבור נזקקיה של עזה, השקיעה את משאביה לצרכיה שלה, ועל חשבון תושביה. מי שהצביעו עבור חמאס בבחירות 2006, כהצבעת מחאה נגד השחיתות של הפת"ח, קיבלו שחיתות מסוג אחר. "השינוי והרפורמה", שהציעה חמאס לבוחריה הושקעו במנהרותיה על חשבון התושבים.

אבל מנהרות החדירה לישראל חשפו פן נוסף, חדש-ישן, באופייה, בהתנהלותה ובשיטות פעולתה של חמאס. מוטיב "השהאדה", המתאבדים, חזר והשתלט שנית על התנועה. במהלך האינתיפאדה השנייה עודדה חמאס בכל כוחה ובכל אמצעיה, פיגועי התאבדות בישראל. לשם כך הוצאו פסקי הלכה (פתווה) שהפכו את גיוס המתאבדים ושילוחם לבצע רצח אזרחים בישראל, למעשה של רצון האל. "מות הקדושים" הפך להיות מוטיב מרכזי בדרכה של חמאס. המוטיב הזה הצליח כל כך, עד שמנהיגיה התהדרו בכך שההיצע עולה על הביקוש. חמאס יכולה לגייס "שאהידים" לביצוע פיגועי תופת בישראל בכל רגע נתון, אפילו לגיוס נשים מתאבדות נמצאה "פתווה" הולמת שאיפשרה להן להתאבד על קידוש שמו של אללה. כל מערכת חמאס פעלה לקדם את מוטיב השהאדה. זה היה הנשק העיקרי שלה, ולמרבה הצער הוא גם היה יעיל והרסני. מטיפים במסגדים הטיפו בדרשותיהם על חשיבות השהאדה ("פי סביל אללה" - רצון האלוהים) עד שרבים ברצועה ובגדה האמינו בכל לבם שאללה מבקש לקדשו בהקרבה של חיי המאמינים, שרק כך יוכיחו את נאמנותם ואמונתם. במקביל, מערכת הרווחה של הארגון הבטיחה פיתויים חומריים למשפחת השאהיד, שהקריב נפשו למען הג'יהאד, והעבירה להן כסף וסיוע - , שהיו בעלי חשיבות גבוהה במיוחד במהלך האינתיפאדה, כשהכלכלה קרסה. בעידוד חמאס, הפך מוטיב המתאבדים להליך גבורה של הקרבה למען העם הפלסטיני כולו, למען שחרורו.

רק אחרי שישראל חיסלה את ההנהגה המדינית של התנועה במרס (אחמד יאסין) ובאפריל (עבד אל עזיז רנטיסי) 2004, חל שינוי דרמטי בחמאס. עידוד השהאדה נעלם כמעט לחלוטין מהלקסיקון של התנועה ותחתיו הפכה הרקטה לערך מקודש. עשר שנים אחרי, חמאס שבה לסורה.

מנהרות הגבול עם ישראל אינן רק פרויקט הנדסי נרחב ומושקע. זהו פרויקט שמחייב אימון של מאות חמושי עז א-דין אל קסאם לקרבות פנים אל פנים בשטח ישראל, שהסיכוי לשוב מהם בחיים הוא קטן. לפי תורת חמאס הפכה ה"שהאדה פי סביל אללה", המוות על קידוש שמו של אללה ובהוראתו, לדוקטרינת לחימה שלאורה מתאמנות יחידות עילית של הארגון.

וכך, מתחת לרדאר הישראלי, פעלה חמאס בפרויקט נרחב של בניית מנהרות, אך במקביל נדרשה הכשרת לבבות. בלי הכנת מאגר שאהידים שמסכימים להקריב את חייהם למען הג'יהאד עם ישראל, מערכת המנהרות האדירה אינה אפקטיבית ויעילה. החדרת השהאדה ללבבותיהם של מאות מתנדבים חייבה השקעה ממושכת ומדוקדקת לפחות כמו בניית מנהרה. ב"צוק איתן" נחשפו לא רק מנהרות תופת, אלא גם "אנשי התופת" שחמאס אימן במהלך השנים לפעול בתוך מנהרותיו.

ועכשיו נותרה גם השאלה, האם מוטיב השהאדה יאומץ מחדש גם בקרב תשתית הארגון בגדה? האם הנהגת חמאס תעודד את ראשי הזרוע הצבאית בגדה לחדש את פיגועי המתאבדים בישראל, כפי שעשתה במהלך האינתיפאדה השנייה? אין ספק שבניגוד לשלטונו של יאסר ערפאת, הפעם, תחת הנהגתו של אבו מאזן, וכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, המשימה לשגר מתאבדים לשטח ישראל מתוך הגדה דרך גדר ההפרדה לא תהיה קלה, אבל גם לא בלתי אפשרית.

ובמגוון השאלות שנותרו בינתיים ללא מענה: מה תפקידה של התקשורת הפלסטינית בגדה המסקרת את המבצע בעזה? האם היא מסוגלת ליצור דעת קהל פלסטינית נגד מעשי השחיתות של חמאס ונגד סדר העדיפות המעוות של התנועה, שמוכנה להקריב את התושבים למען מטרותיה?

כצפוי, התקשורת הפלסטינית מבליטה בצדק את הרג האזרחים הפלסטינים ברצועת עזה ואת הסבל הנורא שעוברים תושביה. אבל מאכזב שאף עיתונאי פלסטיני, עד כה, לא מצא לנכון לשאול שאלה ביקורתית אחת: הכיצד חמאס, שהשתלטה על עזה בהפיכה צבאית, השקיעה את כל משאביה בהקמת עזה תחתית - אך הותירה את תושבי העיר העילית עניים וחשופים?