אחרי שנים שבהן נדמה היה שהיא יצאה לפגרה ממושכת, המחלוקת בין השמאל לימין בישראל חזרה שוב ובגדול. בבחירות האחרונות לכנסת, העימות על גבולותיה של המדינה ועל יחסה לשכניה הפלסטינים פינה את מקומו לסדר יום שונה לחלוטין. נושאים כמו יוקר המחייה, צדק חברתי ושוויון בנטל בין חילונים לחרדים תפסו את מרכז ההוויה של הישראלים. על הגל הזה זינק יאיר לפיד, שהפך בתוך כמה שבועות בלבד ממנחה טלוויזיה לראש המפלגה השנייה בגודלה בכנסת.
בשבועות האחרונים, ובייחוד מאז רצח שלושת הנערים [12 ביוני], האקלים הפוליטי בישראל נעכר והמחלוקת בין שמאל לימין קיבלה תפנית חדה ומסוכנת. שוב הופיעו מראות רעילים, שהזכירו תקופות של הפגנות המוניות עם גילויי איבה והסתה. הפעם נכנסו לתמונה גם הרשתות החברתיות. לצד הכיכרות וקרנות הרחוב הן יצרו תמהיל שמעלה חשש אמיתי, גם בציבור הרחב וגם במערכת הפוליטית, ממה שעשוי להתרחש בהמשך.
כל אדם ועמוד הפייסבוק שלו, כל קבוצה וההתארגנות שלה ברשת החברתית. לא חלפו שעות מאז נודע על מציאת גופותיהם של שלושת הנערים, ועשרות אלפים הציפו את הרשתות כשהם מסמנים את הכיוון שעל המדינה לקחת. כמעט כל הקבוצות שנפתחו ברשתות הציבו בראש את הנקמה בתור המוטו המרכזי. הבולטת מכולן היא קבוצת "עם ישראל דורש נקמה". בתוך דקות הצטרפו לדף רבבות בני אדם שנהו אחר הקריאה להכאיב לפלסטינים כעונש על פעולת הטרור. בצל האווירה הטעונה לא היססו הגולשים לחשוף את פניהם לעיני כל, חיילים, נערים ונערות וגם מבוגרים, שצילמו את עצמם עם כרזה מאולתרת הקוראת לנקום את דמם של שלושת הנערים – חלקם באמירות בוטות ואלימות.
מנהלי קבוצת הנקמה ברשת הסבירו שאין בכוונתם לנקום בחפים מפשע. "אנחנו הכי ימניים בדעות שלנו," נכתב בפוסט שלהם, "אבל המטרה שלנו היא לנקום ולתפוס את המחבלים שחטפו את הנערים כדי לבצע בהם נקמה". כיממה לאחר הקמתה נעלמה הקבוצה מהפייסבוק (עותק שמור), אבל את מקומה תפסו קבוצות חדשות רבות באותו שם.
המדינה, שערוכה לטפל בגזענות גלויה, אינה ערוכה עדיין לטפל במבול הגזענות ששוטף את האינטרנט. גם הצבא טרם הגיע לאותם חיילים שנשאו שלטים הקוראים לנקמה. ביום רביעי (2 ביולי) יצאה ממשרד המשפטים הודעה שאומרת שהמשרד רואה בחומרה רבה הסתה נגד יהודים ונגד ערבים. עתה אפשר להירגע.
גם בארזים נפלה שלהבת
בני עקיבא היא תנועת נוער שנחשבת ליהלום שבכתר של הציבור הדתי לאומי. זה כמעט מאה שנה שהתנועה הזאת מנחילה ערכים למאות אלפי צעירים חובשי כיפה, ומדריכה אותם בדרך למציאת האיזון האופטימלי בין החיים המודרניים לאמונה הדתית. הקמתה של ישראל העניקה להם הזדמנות לשלב כוחות עם הניסיון הנועז ליצור דו קיום בשלום בין השניים. עם השנים צברה התנועה יוקרה רבה לצד תנועות אחרות, חילוניות ברובן, שחינכו לבנייתה של חברת מופת בישראל עבור חילונים ודתיים.
שמה של התנועה נגזר משמו של רבי עקיבא, שסימל עבור רבים את המזיגה בין המעשה ללימוד. אלא שגם בתנועה הזאת נפל דבר. בעקבות רצח הנערים, התיישב מנהיג התנועה, הרב נועם פרל, מול עמוד הפייסבוק שלו, ודרש אף הוא נקמה. "אומה שלמה ואלפי שנות היסטוריה תובעים נקמה", כתב, "בעל הבית השתגע למראה גופות בניו. (אנו רוצים) ממשלה שתהפוך את צבא המחפשים לחיל נוקמים... בדם האויב יכופר הביזיון ולא בדמעותינו".
בראיון לאתר האינטרנט כיפה הוסיף הרב כי כך תמיד היה וכי הוא לא חידש דבר. לדבריו, המחתרות לפני הקמתה של ישראל, ואחריהן חיילי צה"ל, קיימו מדיניות של נקמה על פגיעות ביהודים באשר הם.
תשוקת הרב פרל לנקם, שכאילו נשאבה מתקופת התנ"ך, יצרה זעזוע בקרב רבים בתנועת בני עקיבא. הם, שתמיד חתרו להצטייר כמי שמחנכים לערכים הפוכים לגמרי, מצאו עצמם שטים בסירה אחת על גלי ההסתה והגזענות. בתגובה ללחצים רבים הסיר הרב פרל את הדברים שכתב בדף הפייסבוק שלו. אלא שלחבריו סיפר, שאת דעתו האמיתית הוא לא שינה.
שתיקת השמאל
נדרשו יומיים של הלם משתק עד שמפלגות השמאל ותנועות השלום יצאו מהארון שבו התחבאו בשבועות האחרונים. אלה שפירסמו בראש חוצות פתרונות לשלום בין ישראל לפלסטינים, נקלעו למבוכה בעקבות החטיפה ורצח הנערים. הרחוב נשטף על ידי תומכי הימין, שלא החמיצו הזדמנות לדרוש את נקמתם בצעקות, כששרים וחברי כנסת מובילים את ההסתה באין מפריע. שתי מפלגות שלטון – הליכוד והבית היהודי – נהגו כמו לא היו שותפות למדיניות שהובילה למציאות המייאשת שאליה נקלעו היחסים בין ישראל והפלסטינים.
"אל תשאירו אותי לבד", קרא ראש הממשלה יצחק רבין לחבריו במפלגת העבודה כשההפגנות והמהומות של הימין נגד הסכמי אוסלו מילאו את הארץ. על רקע זה אורגנה הפגנת השלום הגדולה בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל. לראשונה מזה זמן רב חש רבין שהוא לא לבד במאבק שלו למען השלום. מיד בסיומה של העצרת, מצא רבין את מותו מאקדחו של רוצח.
התחושה עתה דומה למדיי. כבר שנים שהשמאל וארגוני השלום תקועים באופוזיציה, אבל ההסתה נגדם פועלת כאילו היו בשלטון מאז ומתמיד. שוב מלאו קירות בסיסמאות נגד השלום ונגד השמאל ונגד שלום עכשיו ונגד העולם ונגד ארצות הברית ונגד אירופה ונגד הערבים ונגד הפלסטינים ומי לא.
ראש הממשלה בנימין נתניהו טרם הוציא מפיו מילה נגד ההסתה ברחובות. גם לא נשיא המדינה שמעון פרס. גם לא חברי הממשלה. גם לא הסופרים והמשוררים והאינטלקטואלים שדומה שרצח הנערים קלע אותם לשיתוק. תחושה של אין אונים רובצת על המדינה מאז מעשה החטיפה. הנשיא הנכנס ראובן ריבלין הביע ביום חמישי [יולי 3] חשש מכך שהמדינה תיקלע לאובדן שליטה והזהיר ממצב שבו כל אחד יעשה ככל העולה על רוחו. ההתלהמות שאנו עדים לה בימים האחרונים עלולה לגרום לתוהו ובוהו אם הממשלה לא תחסום אותה בזמן.