הפסקות האש ההומניטריות בין ישראל לחמאס מעניקות זמן לערפל הקרב מעל עזה להתפזר, ולשני הצדדים להעריך נזקים, למפות הישגים, אבל בעיקר לחפש נקודות יציאה מכובדות. חמאס וישראל נראות כמו שני מתאגרפים מותשים וחבולים שמיצו את הקרב וממתינים לשריקת הסיום. בינתיים כל אחד מהם משגר עוד חבטה, ועוד אגרוף לפנים. אך באותו הזמן שני הצדדים מבינים שנוק אאוט כבר לא יוכרז בזירת ההתגוששות. לפחות לא במערכה הנוכחית.
דוברי חמאס, בעיקר סמי אבו זוהרי, ממשיכים להתרברב, כי "ההתנגדות" מסוגלת להילחם עד אין סוף, אבל מנהיגי התנועה, בעזה ובקטאר, כבר יודעים שלא יצליחו להוביל לפתיחת מעברי הגבול ולהסרת המצור החונק על עזה. איש מהם לא באמת מאמין שנמל עזה יוקם בקרוב וששדה התעופה בדהנייה, שהופצץ במהלך האינתיפאדה השנייה, ישוקם וייפתח מחדש. גם כאשר מבצע צוק איתן יסתיים, עזה תישאר ברובה סגורה בצפון, בדרום, בים ובאוויר. ביום שלאחר המלחמה, תושבי רצועת עזה לא יחושו באמת שינוי גדול בחייהם.
