דילוג לתוכן העיקרי

בעזה חולמים על כיכר תחריר משלהם

קבוצות של צעירים ברצועה, שמעולם לא היו בגרעין הקשה של חמאס, כבר פועלות ליזום מהפכה עממית שתסחף מאות אלפים, כפי שידעה מצרים השכנה
An Israeli soldier adjusts sights on a tank at a staging area outside the northern Gaza Strip July 29, 2014. Israel's military pounded targets in the Gaza Strip on Tuesday after Prime Minister Benjamin Netanyahu said his country should prepare for a long conflict in the Palestinian enclave, squashing any hopes of a swift end to 22 days of fighting. Israel launched its offensive on July 8 with the aim of halting rocket attacks by Hamas and its allies. It later ordered a land invasion to find and destroy the

הפסקות האש ההומניטריות בין ישראל לחמאס מעניקות זמן לערפל הקרב מעל עזה להתפזר, ולשני הצדדים להעריך נזקים, למפות הישגים, אבל בעיקר לחפש נקודות יציאה מכובדות. חמאס וישראל נראות כמו שני מתאגרפים מותשים וחבולים שמיצו את הקרב וממתינים לשריקת הסיום. בינתיים כל אחד מהם משגר עוד חבטה, ועוד אגרוף לפנים. אך באותו הזמן שני הצדדים מבינים שנוק אאוט כבר לא יוכרז בזירת ההתגוששות. לפחות לא במערכה הנוכחית.

דוברי חמאס, בעיקר סמי אבו זוהרי, ממשיכים להתרברב, כי "ההתנגדות" מסוגלת להילחם עד אין סוף, אבל מנהיגי התנועה, בעזה ובקטאר, כבר יודעים שלא יצליחו להוביל לפתיחת מעברי הגבול ולהסרת המצור החונק על עזה. איש מהם לא באמת מאמין שנמל עזה יוקם בקרוב וששדה התעופה בדהנייה, שהופצץ במהלך האינתיפאדה השנייה, ישוקם וייפתח מחדש. גם כאשר מבצע צוק איתן יסתיים, עזה תישאר ברובה סגורה בצפון, בדרום, בים ובאוויר. ביום שלאחר המלחמה, תושבי רצועת עזה לא יחושו באמת שינוי גדול בחייהם.

כשתוכרז הפסקת אש, תגלה תנועת חמאס שגם אם ביצועיה בשדה הקרב יפתחו את כיסו של האמיר מקטאר, והברית עם איראן ועם חיזבאללה תזכה להזדמנות שנייה, הקריסה הכלכלית המהירה של התנועה לא תיעצר. להיפך, היא תלך ותחמיר. מנהיגי הרצועה שייצאו מהבונקר הבטוח שבו שהו במשך מספר שבועות, יגלו את ההרס הרב שנגרם לעזה, ואת העובדה שלא כל תושבי הרצועה יהיו מוכנים לקנות בפעם השלישית ברציפות את הילולת הניצחון שתנסה התנועה להציג. במפגן הטרגי הזה, המנותק מהמציאות, הם כבר חזו בעבר.

לאחר מבצע "עופרת יצוקה", שנמשך 21 יום [והסתיים בינואר 2009], הגיעו מנהיגי חמאס ופעיליו המרכזיים של הארגון למחנות הפליטים ולאזורים ההרוסים, נעמדו על הריסות הבתים וחילקו סוכריות לתושבים. סמי אבו זוהרי ומושיר אל מסרי, לבשו חולצות לבנות וחילקו את הממתקים, לרגל מה שכינו "עמידתה האיתנה של המוקאוומה האמיצה". העובדה שבמהלך ימי המבצע נהרגו 1,300 בני אדם, ורבים איבדו את בתיהם בהפצצות ובהפגזות של הצבא הישראלי, לא שינתה מאומה. הפקודה הייתה לשמוח על הניצחון, ולהתעלם מהאובדן. רק מתי מעט, סירבו להושיט ידם ל"מגש השמחות".

עד כה נמנו במהלך ימי הלחימה יותר מאלף הרוגים ולטענת משרד הבריאות הפלסטיני, מחציתם אזרחים. מאז תפס חמאס את השלטון ברצועה, נהרגו כ-3,000 פלסטינים ועשרות אלפים נפצעו. אין בעזה משפחה שלא איבדה לפחות אחד מבניה או בנותיה, בסדרת המלחמות שניחתו עליה בהפרשים של שנתיים בין אחת לשנייה. המלחמה השלישית של חמאס, הביאה להרס וחורבן עצום, שעזה לא ידעה כמוהם מעודה. בשיחות שקיימתי עם תושבים ברצועה הם מספרים ש''עופרת יצוקה'' שכונתה בעבר על ידם, "המלחמה הגדולה" הייתה כאין וכאפס לעומת המלחמה הזו.

תושבי עזה, כולם, בין אם הם תומכי חמאס או מתנגדיו, רואים בישראל אויב אכזר שאינו בוחל בשיטות כשהוא תוקף. הם מאשימים את ישראל כי היא מכוונת את מטרותיה דווקא נגד אזרחים. צבא חמאס ומפקדי עז א-דין אל קסאם, נתפסים בעיני חלק מהאוכלוסייה כמגִני העם שלוחמים מול "הברוטליות" של ישראל.

אבל התושבים גם לא מסירים את האחריות למצב מחמאס. מתוך ההריסות, הפחד והאבל על מות רבים, ניתן לשמוע לראשונה מפי תושבים ברצועה כעס על חמאס שהביא את עזה לאבדון. קבוצות של צעירים, שמעולם לא היו בגרעין הקשה של חמאס, אף כי למדו באוניברסיטה האיסלאמית שהיא מעוז התנועה, כבר רוקמים תכניות ופועלים ליזום מהפכה עממית גדולה שתסחף מאות אלפים, כפי שידעה מצרים השכנה.

"אם נבוא 3,000; 5,000, או, 10,000, להפגין, הם לא יעזו להרוג את כולנו". אמר לי בנו של ידיד ותיק מעזה, שהצטרף לקבוצה של סטודנטים המאמינים שכיכר פלסטין בעזה יכולה להיות מוקד משיכה, כמעט כמו כיכר תחריר בקהיר.

אבל הם גם מבינים שבשלב הזה, כשפעילי חמאס משוכנעים שהם "מלכי העולם" כהגדרתו, שום התארגנות עממית לא תצליח להרים ראש. כל מי שיאמר מילת ביקורת, בעיקר עכשיו, נגד אנשי "המוקאוומה", ייחשב בוגד ודינו נגזר למות.

בגלל שלטון הפחד, בגלל המלחמה, ובגלל שחמאס מעולם לא היה סלחן כלפי מתנגדיו, קולה של "ההתנגדות העממית" לא נשמע. אבל רבים בעזה שעמם שוחחתי, טוענים כי מספרם של המתנגדים גדל בהתמדה, ויגדל עוד יותר לאחר שיתבררו ממדי ההרס, הצער והיגון ברצועה.

ביום שאחרי המלחמה, בלי קורת גג, בלי שכר, בלי פרנסה ובלי תקווה, חמאס לא יוכל להיות בטוח שתושבי הרצועה ידבקו בו. ההרס גדול מדי, ההרוגים רבים מדי וההישגים שחמאס יוכל להציג לאזרחיו יהיו מעטים מדי. שום סוכריה לא תמתיק את הגלולה המרה.

ולכן העובדים, הפקידים, בעלי העסקים הקטנים, והמובטלים שהגיעו לחרפת רעב, יכולים להוות את ניצני ההתנגדות הראשונים נגד חמאס. הראשון לשקמם, יקצור את זרעי תמיכתם.

במתווה הפסקת האש שהגה מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, ושישראל דחתה לפי שעה, הובטח כסף קטארי לשיקום הרצועה. הכסף יעבור דרך צינורות התנועה, וזו גם תהייה סופה של כל התנגדות אפשרית. עכשיו וכנראה גם בעתיד. היד המאכילה של חמאס היא גם היד ההורסת של הרצועה.

למרות זאת, אם ארצות הברית, שכבר הודיעה שתתרום 47 מיליון דולרים, ומדינות אירופה, התורמות הנוספות, יתעקשו שהכסף המיועד לשיקום ולטיפול בנפגעיה של עזה יעבור רק לידי הרשות -  אלו יכולות להיות פסיעותיהם הראשונות של אבו מאזן ותנועתו, חזרה לעזה.

זה לא יהיה מהיר, וגם לא קל. השנאה לאבו מאזן ולתנועתו עדיין גדולה, אך אי אפשר להשאיר למתנגדי חמאס ברצועה את הפלת התנועה. במבצע צוק איתן חמאס הוכה מכה אדירה – אך לא חזקה מספיק.

הדרך היחידה עכשיו היא לסייע למורדי העתיד. הם חלשים, עייפים, מותשים ונחבאים. אבל הם קיימים ומקווים. ההצלחה שלהם, להרים ראש ולעשות מעשה אמיץ, מחייבת גם סיוע מבחוץ.

 

 

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles