הדו"ח למלחמה בעוני: כישלון ידוע מראש

את הסימן המהדהד ביותר לכך שמסקנות ועדת אלאלוף לצמצום ממדי העוני בישראל יתמסמסו ולבסוף ייקברו, אפשר למצוא בתגובתו הפושרת והמדודה של שר האוצר יאיר לפיד לפרסום הדו"ח ביום שני (23 ביוני). יו"ר יש עתיד, שיודע להשתמש היטב ביכולותיו הרטוריות כשהוא מנסה לשכנע את שומעיו שעניין מסוים הוא בנפשו וכי הוא מתכוון להילחם עליו, קידם בברכה מחושבת וזהירה את הדו"ח שהוזמן על ידי חברו למפלגה, שר הרווחה מאיר כהן.

בישיבה של סיעת יש עתיד, זמן קצר לאחר שיו"ר הוועדה אלי אלאלוף הגיש את הדו"ח לשר כהן באירוע מתוקשר, אמר לפיד: "נלמד את המלצות ועדת אלאלוף לעומק, כאשר המטרה היא להכניס חלק מההמלצות לתקציב שנת 2015. נלמד איך הופכים את הדו"ח לתוכנית ארוכת טווח, במשך העשור, שתקטין את הפערים בחברה הישראלית".

לפיד, בכובעו כשר אוצר, מבין היטב שלא יוכל לתקצב אפילו רבע מהמלצותיה השאפתניות של הוועדה, שעלותן מסתכמת על פי האומדן בכשישה עד שבעה מיליארד שקלים בשנה. זאת כשבמשרד האוצר נערכים לקיצוצים בתקציב 2015. מבין השורות של דברי לפיד עולה כי הוא אינו מתכוון לצאת למאבק בפקידי האוצר ובממשלה על המיליארדים הדרושים ליישום דו"ח אלאלוף.

במקביל לדבריו הפושרים של לפיד, בכירים במשרד האוצר מיהרו להודיע שמסקנות הוועדה מנותקות מהמציאות, וירו בכך את יריית הפתיחה במטווח של תגובות חריפות נגד הוועדה - שלמרבה ההפתעה הגיעו ברובן דווקא מכיוונה של האופוזיציה החברתית. התנגדותם למסקנות של יו"ר מפלגת העבודה, ח"כ יצחק הרצוג, וחברות הכנסת שלי יחימוביץ' וסתיו שפיר, בשילוב עם שר אוצר שאינו נלהב לאמץ את המסקנות וראש ממשלה שהתעלם מהדו"ח, הם שילוב קטלני לאפשרות יישום מסקנות ועדת אלאלוף.

הסיקור התקשורתי המועט שלו זכתה הוועדה בתקופת עבודתה וביום פרסום הדו"ח מעיד על עניין ציבורי מועט בבעיה המאיימת על חוסנה של החברה הישראלית, שבה מספר העניים מוערך ב-1.8 מיליון וכמעט 20 אחוז מהמשפחות מוגדרות עניות.

ועדת אלאלוף הוקמה לפני שמונה חודשים כדי להמליץ על שורה של צעדים להורדת שיעור העניים הגבוה – שיעור אשר מציב את ישראל כאחת המדינות העניות ביותר בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). לראש הוועדה מונה אלי אלאלוף, יליד מרוקו, בעל היכרות עמוקה וארוכה עם הבעיות החברתיות בישראל עוד משנות ה-70' של המאה הקודמת. זה היה מינוי ראוי שמסר בצדו, וכך גם מינויים של מומחים מהאקדמיה בתחומי הרווחה השונים. לכאורה, כוחה של הוועדה היה אמור להיות במקצועיות שלה ובאי-תלות בפוליטיקאים. למרבה הצער, אלה גם היו הסיבות לחולשתה. מלבד שר הרווחה, שיכולותיו להשפיע על יישום המסקנות הן מוגבלות ביותר, לוועדת אלאלוף אין פטרון בממשלה שיילחם ליישום מסקנותיה.

אולם זו אינה הבעיה היחידה של הוועדה. עוד לפני הביקורת על מסקנותיה, ועדת אלאלוף נדונה לכישלון מיום לידתה, וזאת מכיוון שמראש בחרה לעסוק בתסמיני העוני ולא בבעיות הליבה המבניות שמחוללות אותו. העוני לא ניתן לפתרון רק באמצעות הרחבת התקציב להעסקת עובדים סוציאליים, הענקת טיפולי שיניים חינם לילדים, הגדלת קצבאות הבטחת ההכנסה ואיסור על ניתוק מים וחשמל לעניים. אלה צעדים חשובים, אך הם לא יועילו ללא רפורמות מבניות עם הגדרה מדויקת של המקורות התקציביים. כדי להשיג פתרונות אפקטיביים לבעיית העוני, מי שהיה צריך להקים את הוועדה היה ראש הממשלה ולא שר הרווחה. הוועדה היתה צריכה לפעול בשיתוף פעולה עם המשרדים הרלוונטיים, ובראשם משרד האוצר, שלמרבה המבוכה כלל לא שלח את נציגיו לדיונים.

אבל זו אינה הבעיה היחידה של ועדת אלאלוף. חברי הוועדה לא הזכירו, ומן הסתם גם לא ניסו להתמודד, עם הפיל שבחדר: הכלכלה השחורה, שמתנהלת מתחת לאפם של כל משרדי הממשלה, וגורמת לעיוות של הנתונים הסטטיסטיים על החברה הישראלית, ובכללם ממדי העוני. במשרד הרווחה יודעים היטב שלא מדובר בתופעה שולית. על פי הערכות בשיחות סגורות בביטוח הלאומי, כעשרים אחוז מהקצבאות מוענקות לאנשים שאינם זכאים להן, בין היתר למשפחות שאינן מדווחות על הכנסותיהן. התופעה הזאת רווחת בכל המגזרים בחברה הישראלית, שאזרחיה מנסים לשרוד את הכלכלה המקומית הקשוחה, ומעלימים הכנסות כדי לתמרן את שיטת המיסוי.

על פי דו"ח ה-OECD, היקף הכלכלה השחורה בישראל הוא 6.6 אחוזים מהתמ"ג, שהם כ-70 מיליארד שקל נכון ל-2012, כשמחצית מהסכום הוא בענפי הבנייה, הנדל"ן והמוסכים. זוהי תופעה שממדיה משפיעים עמוקות על הכלכלה הישראלית ועל חישוב ממדי העוני, אך היא נעדרת ממסקנות ועדת אלאלוף.

הוועדה גם לא התייחסה להעדר החיבור התחבורתי בין המרכז לפריפריה, שהנפגעים העיקריים ממנו הם האזרחים הערבים. סוגיה נוספת שהייתה אמורה להופיע במסקנות היא שינוי שטחי השיפוט של השלטון המקומי בישראל, באופן שיהיה שוויוני יותר ויאפשר ליישובים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה להיחלץ מהעוני באמצעות הגדלת ההכנסות מארנונה. בשנתיים האחרונות, עם התגברות המאבק של ערים כמו ירוחם לחלוקה צודקת של משאבי הקרקע, מתחיל תהליך שינוי שנמצא עדיין בחיתוליו. כך גם השפעותיה על העוני של מציאת הגז הטבעי מול חופיה של ישראל. בניגוד לוועדת טרכטנברג שהוקמה אחרי המחאה החברתית, וציינה מהיכן יימצאו מקורות המימון של המלצותיה, ועדת אלאלוף מתעלמת מכך.

אלי אלאלוף הכריז בראיונות לתקשורת לאחר פרסום המסקנות ש"הממשלה כולה חייבת להתגייס כעת למלחמה בעוני... יצאנו היום למלחמה למען האזרחים החיים בעוני, אף אחד לא יכול לטעון שהוא לא היה מודע לחומרת המצב". שר הרווחה כהן היה לא פחות נחרץ כשהתחייב שכבר ב-2015 ועם סכומים לא קטנים ייושמו ההמלצות, כי "ברור לכולם שאי אפשר להמשיך ולנהוג בהסתר פנים כלפי מאות אלפי ומילוני אנשים מתחת לקו העוני".

המילים היפות הללו אינן מחפות על הפספוס של הוועדה ששמה לה מראש מטרה יומרנית – להוריד את רמת העוני לממוצע ה-OECD - מבלי שהציגה את המקורות התקציביים לכך, מבלי שסיפקה פתרונות יצירתיים, ומבלי שהניחה על השולחן באומץ את הבעיות המהותיות והמבניות של הכלכלה הישראלית.