להפסיק לפחד מהנרטיב הפלסטיני

ביום רביעי האחרון [28 במאי], יום ירושלים, התקיים כמדי שנה מצעד הדגלים ברחובותיה של העיר. רבבות צעירי הציונות הדתית חגגו את איחודה הפוליטי של העיר ש"שוחררה" לפני 47 שנה. בו בזמן כמה מאות נערים שיכורי כוח פשטו על סמטאות העיר העתיקה, מפגינים את אדנותם מול תריסים מוגפים, בקריאות נאצה גזעניות "מוחמד מת", "מוות לערבים" ו"שיישרף לכם הכפר". הזמירות הללו נועדו לאוזניהם של אלפי ירושלמים ש"יום ירושלים" הוא עבורם יום של השפלה, אפליה וניכור. רוב הישראלים גדלו על "בירת העם היהודי לנצח", ולמדו כי ירושלים היא "עירו של דוד המלך".  לפי הנארטיב הישראלי, השכנים הפלסטינים, שחיים בעיר מדורי דורות, הם "ערבים" שהסתננו לארץ המובטחת לעם ישראל. 

ההפרדה הגוברת והולכת בין ישראלים לפלסטינים בשני העשורים האחרונים הצמיחה דור שאינו מכיר כלל את ה"אחר" החי לצדו באותה כברת ארץ. "חוק הנכבה", שמטיל קנסות על מוסדות שמציינים את תבוסתם של הפלסטינים במלחמת העצמאות הישראלית, שולל למעשה את הלגיטימיות של הנרטיב הפלסטיני. העיסוק הכפייתי בבלעדיותה של הזהות היהודית במדינת ישראל משמש אף הוא קרקע פורייה לחשיבה חד ממדית ולדמוניזציה של הקולקטיב השכן. בבסיס ההסתגרות עומד החשש כי היכרות עם סיפורו של האחר תחליש את האחיזה בנרטיב העצמי ואת העמידה המתמדת על המשמר לקראת העימות הבא בשרשרת הסכסוך.