דילוג לתוכן העיקרי

להפסיק לפחד מהנרטיב הפלסטיני

בזמן שבישראל עושים הכל כדי להסתיר את סיפורו של הצד האחר, מחקר של אוניברסיטת בן גוריון גילה שהכרת הנרטיב הפלסטיני דווקא העצימה אצל הסטודנטים את הלגיטימציה של הנרטיב הישראלי
An Israeli border policeman scuffles with a Palestinian woman during clashes at protest against a parade by Israelis marking Jerusalem Day, near Damascus Gate in Jerusalem's Old City May 28, 2014. Nine Palestinians were detained on suspicion of throwing stones at policemen and participants of the parade, an Israeli police spokesman said on Wednesday. Jerusalem Day marks the anniversary of Israel's capture of the Eastern part of the city during the 1967 Middle East War. In 1980, Israel's parliament passed a

ביום רביעי האחרון [28 במאי], יום ירושלים, התקיים כמדי שנה מצעד הדגלים ברחובותיה של העיר. רבבות צעירי הציונות הדתית חגגו את איחודה הפוליטי של העיר ש"שוחררה" לפני 47 שנה. בו בזמן כמה מאות נערים שיכורי כוח פשטו על סמטאות העיר העתיקה, מפגינים את אדנותם מול תריסים מוגפים, בקריאות נאצה גזעניות "מוחמד מת", "מוות לערבים" ו"שיישרף לכם הכפר". הזמירות הללו נועדו לאוזניהם של אלפי ירושלמים ש"יום ירושלים" הוא עבורם יום של השפלה, אפליה וניכור. רוב הישראלים גדלו על "בירת העם היהודי לנצח", ולמדו כי ירושלים היא "עירו של דוד המלך".  לפי הנארטיב הישראלי, השכנים הפלסטינים, שחיים בעיר מדורי דורות, הם "ערבים" שהסתננו לארץ המובטחת לעם ישראל. 

ההפרדה הגוברת והולכת בין ישראלים לפלסטינים בשני העשורים האחרונים הצמיחה דור שאינו מכיר כלל את ה"אחר" החי לצדו באותה כברת ארץ. "חוק הנכבה", שמטיל קנסות על מוסדות שמציינים את תבוסתם של הפלסטינים במלחמת העצמאות הישראלית, שולל למעשה את הלגיטימיות של הנרטיב הפלסטיני. העיסוק הכפייתי בבלעדיותה של הזהות היהודית במדינת ישראל משמש אף הוא קרקע פורייה לחשיבה חד ממדית ולדמוניזציה של הקולקטיב השכן. בבסיס ההסתגרות עומד החשש כי היכרות עם סיפורו של האחר תחליש את האחיזה בנרטיב העצמי ואת העמידה המתמדת על המשמר לקראת העימות הבא בשרשרת הסכסוך.

מחקר שנערך במסגרת קורס שנתי בחוג לחינוך באוניברסיטת בן גוריון, "מפגש עם הסבל של האחר", מלמד על זיקה הדוקה בין העלאת רמת הידע והרגישות למורכבותו של הקונפליקט והחשיפה לנרטיב של האחר, לבין הנכונות לפיוס ולפיתוח תחושת האחריות לקידומו. זאת אף זאת, המחקר מגלה כי הכרת הנרטיב הפלסטיני העצימה אצל הסטודנטים את הלגיטימציה של הנרטיב הישראלי. המחקר נערך בהנחייתה של פרופסור שפרה שגיא, ראש מרכז מרטין-ספרינגר לחקר סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ובהשתתפות ד"ר בקי לשם והדוקטורנט מיכאל שטרנברג מאותה אוניברסיטה והדוקטורנט בועז המאירי מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

27 משתתפי הקורס סיירו בלוד וברמלה בהדרכת מדריך פלסטיני ושמעו מפיו את סיפורה של הקהילה הפלסטינית בערים, שרוב בניה ובנותיה גורשו או נמלטו במלחמת 48'. בפאתי מחנה הפליטים דהיישה האזינו הסטודנטים לסיפוריהם של בני גילם, נכדיהם של אותם פליטים. רבים מחברי הקבוצה חוו לראשונה את המולת המעבר במחסום צה"ל וביקרו בבית ספר במזרח ירושלים שכיתותיו הזכירו להם באסטות בשוק. פרופסור מוחמד דג'אני שקיבל את פניהם במשרדו עמוס הספרים באוניברסיטת אל קודס, היה לגבי אחדים מהם הפלסטיני המעונב הראשון שהם פגשו בחייהם.   

בתחילת הקורס, לאורכו ובסיומו הוצגו בפני הסטודנטים סדרה של מאורעות היסטוריים, מנקודות מבטם של הנרטיב היהודי-ישראלי ושל הנרטיב הפלסטיני. כך למשל, הוצג הנרטיב היהודי-ישראלי בנוגע למלחמת העצמאות, כאירוע המכונן שמסמל את יכולת ההישרדות של הישראלים ואת עצמאותם. מולו הוצג הנרטיב הפלסטיני הרואה את מלחמת 48' כאסון (נכבה). הצהרת בלפור הוצגה בנרטיב הישראלי כ"הכרה המדינית הבינלאומית הראשונה בזכותם של היהודים למדינה בארץ ישראל", ואילו בנרטיב הפלסטיני הוצגה ההצהרה כ"הבטחה לא הוגנת ולא לגיטימית של הבריטים ליהודים". את שאלון הנרטיבים הקבוצתיים פיתחה קבוצה של חוקרים ישראלים ופלסטינים.

משתתפי הקורס התבקשו לציין באיזו מידה הם מוכנים לתת לגיטימציה לכל אחד מהנרטיבים המנוגדים ועד כמה הם חשים אמפתיה או כעס כלפי הנרטיב של "הקבוצה שלי" או של הקבוצה האחרת. השוואת תשובותיהם של הסטודנטים לפני הקורס לאלו שנרשמו במהלכו ובסופו, מצביעה על שינוי חיובי כלפי הנרטיב הפלסטיני, הן ברמת האמפתיה והיכולת לתת לה לגיטימציה והן בירידה ברמת הכעס.

פרופ' שגיא אומרת כי המחקר מוכיח בעליל כי החשיפה לסבל של האחר העלתה באופן משמעותי את הנכונות לפיוס ולפשרה, כמו גם את רמת ההכרה בכבוד האדם ואת רמת האמון בזולת. לדבריה, "מצאנו גם שהקורס חידד את תחושת החשש של הסטודנטים מהפיכתם מהצד של הקורבן לצד המקרבן בסכסוך האלים". שטרנברג מוסיף כי "הסטודנטים הבינו כי לא ייתכן שרק 'אנחנו טובים' ורק 'הם רעים', ושכדי להצדיק את הקיום שלי איני צריך לעשות דמוניזציה של האחר ולהכחיש את הנכבה".

אחת הסטודנטיות, טל לנדמן, בת 26, מעידה כי במערכת החינוך, או בכל מסגרת אחרת, לא הציגו בפניה את הנרטיב הפלסטיני: "לתחושתי אף הסתירו זאת ממני". לנדמן, שמגדירה עצמה שמאלנית, אומרת כי הסיורים, המפגשים עם הפלסטינים, וההאזנה לסיפוריהם אישיים היו המפגש הראשון שלה עם השכנים בלא תיווכה של התקשורת. "מהרגע שבו הרגשתי כי אני מכירה יותר את הנרטיב הפלסטיני, יכולתי גם לחוש הזדהות גדולה יותר עם העם הפלסטיני", סיפרה לנדמן, "הכרת הנרטיב שלהם מאפשרת לראות את הצד השני כבני אדם כמוני וכמוך, ולא כאויבים, רוצחים או מחבלים. לא הרגשתי לרגע שהנרטיב הפלסטיני מערער את הנרטיב הציוני המגובש והחזק שלי. זה לא מבטל את הדעה שלך. זה לא מחליף אותה, זה רק עוד תוספת לסיפור הכולל.

"התהליך שעברתי בקורס אפשר לי להסתכל לא רק על הישראלים או על הפלסטינים בדרכים שונות; הוא גרם לי למחשבות על הזהות שלי, כיצד היא בנויה ומאיפה עד היום שאבתי אותה", הוסיפה הסטודנטית מבן גוריון, "אני בטוחה יותר מתמיד שהפתרון, המבוסס על פשרות הדדיות, יכול להגיע רק אם נסתכל על הדברים קודם כל ברמה הפשוטה ביותר. רק אם נבין שבצד השני יושבים אנשים כמוני וכמוך".

More from Akiva Eldar

Recommended Articles