נאום אמהות החטופים: שתיקת העולם

נאומה בן שתי הדקות של רחל פרנקל ביום שלישי (24 ביוני) בפני המועצה לזכויות האדם של האו"ם, תמצת בדיוק רב טרגדיה אישית מחרידה. אמו של נפתלי הנער החטוף ניצלה היטב את הזמן הקצר שהוקצב לנאומה, כשמאחוריה ישבו בת גלים שער, אמו של גיל-עד, ואיריס יפרח, אמו של אייל - שני הנערים החטופים האחרים. המראה של שלושתן ביחד רק העצים את הרגע הטעון גם כך. אולם ככל שפרנקל ניסתה לעורר אמפתיה בקרב שומעיה, כך בלטו הצינה והעוינות שנשבו לעברן.

היא סיפרה להם על תחביביהם של הנערים: "נפתלי בן 16. הוא אוהב לנגן בגיטרה ולשחק כדורסל. תלמיד טוב וילד טוב. שילוב של רצינות וכיף. אייל אוהב ספורט ולבשל. גיל-עד הוא קונדיטור חובב ואוהב סרטים". היא סיפרה על המסרון האחרון שקבלה מבנה, והדגישה שהילדים נחטפו בדרך חזרה מבית הספר. היא שיתפה במילים נרגשות ברצונן העז של המשפחות "רק לחבק את הבנים שוב במיטותיהם", אבל הניסיון לעורר הזדהות בקרב נציגי המדינות שישבו באולם בז'נבה, ובאמצעותם להגיע אל דעת הקהל העולמית, לא צלח. "העולם אדיש ולא זועק את זעקתנו, ולכן באנו להרים קול זעקה", סיכמה באכזבה בת גלים שער את טבילת האש הראשונה באו"ם של שלוש אמהות שעולמן התהפך עשרה ימים קודם לכן.

בדרכן לנמל התעופה בחזרה לישראל עוד הספיקו השלוש למלא אחר המלצה שניתנה להן מלשכת ראש הממשלה, והעניקו כמה ראיונות לכלי תקשורת זרים. ועדיין, התחושה הייתה שלא הצליחו להבקיע את חומת האטימות הבינלאומית מול הטרגדיה שלהן.

האופן שבו התקבלו שלוש האמהות בז'נבה לא אמור להפתיע את מי שעוקב בשנים האחרונות אחר אובדן הלגיטימציה של ישראל בעולם בכל הנוגע להתנחלויות. ככל שעובר הזמן, ובהעדר תהליך מדיני, ישראל נתפסת יותר ויותר כצד הסרבן בסכסוך עם הפלסטינים, כמדינה כובשת ויהירה שממשיכה לבנות בהתנחלויות בעיצומו של משא ומתן. זו כבר עובדה שבקרב על דעת הקהל העולמית במוסדות האו"ם ההסברה הישראלית נוחלת יותר ויותר כישלונות צורבים. החרם על תוצרת ההתנחלויות אינו תופעה שולית כפי שטוענים בימין הישראלי. מנגד, הפלסטינים זוכים לרוח גבית באירופה ובמוסדות האו"ם, כצד החלש בסכסוך, שמנהל מאבק לגיטימי על זכותו למדינה.

המועצה לזכויות האדם של האו"ם בז'נבה נחשבת לאחד הפורומים העוינים ביותר לישראל. ב-2012 הורה שר החוץ ליברמן לנתק כל קשר עם המועצה, בעקבות החלטתה לחקור את מדיניות ההתנחלויות ביהודה ושומרון. בדו"ח החקירה, שפורסם בינואר 2013, נטען כי מדיניות ההתנחלויות מפרה את זכויות הפלסטינים, את החוק הבינלאומי ואת אמנת ז'נבה האוסרת להעביר אוכלוסייה לשטח כבוש.

האווירה הקשה הזאת הורגשה היטב ברקע ביקורן של שלוש האמהות בז'נבה. ואם לא די בכך, לנאומה של פרנקל קדם דיון שבו זכתה ישראל לשלל גינויים חריפים  על המצב בשטחים ובהתנחלויות. פעילת זכויות אדם פלסטינית שנכחה באולם לא הצליחה להניח את העוינות בצד אל מול האמהות המודאגות וקראה: "האם יש כאן גם מקום ל-5,000 אמהות פלסטיניות?"

גורם מדיני אמר לאל-מוניטור כי העוינות הזאת אינה קשורה לעובדה שמדובר, מבחינת העולם, באמהות מתנחלות, אלא למיאוס כללי מישראל שמורגש בעולם כולו וביתר שאת באירופה. "הבנייה בהתנחלויות תופסת את כל הפוקוס בכל מה שקשור לנושא הישראלי, ולא משאירה מקום לתחושות של הזדהות גם במקרה כזה של חטיפה. אלה הם פני הסכסוך, ולכן גם כשיש טרגדיה אישית אנחנו לא מצליחים לעורר את האמפתיה כצד שהותקף. זה המחיר של אובדן הלגיטימציה המצטבר. אנחנו נמצאים היום בזירה בינלאומית שונה בתכלית מהימים שבהם נחטף גלעד שליט".

בניגוד מוחלט לדעת הקהל העולמית המנוכרת, בישראל האירוע נתפס כטרגדיה לאומית. ח"כים משמאל ומימין ממשיכים להגיע לבתי הנערים, וביום ראשון הקרוב [30 ביוני] צפויה להתקיים עצרת בכיכר רבין בתל אביב – מקום המבטא אולי יותר מכל את המאבק הפנימי בין מתנגדי רעיון חלוקת הארץ לתומכיו. למרבה הצער, זהו שיח פנימי שאינו משפיע על העולם. העצרת תגביר את הלחץ על הממשלה לפעול לאיתור החטופים, אבל לא תפרוץ את הגבולות המקומיים אל סדר היום הבינלאומי.

ככלל, השיח הפנים-ישראלי איבד קשר עם השיח הבינלאומי בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים. אין בישראל הבנה אמיתית למשמעויות המצטברות של המשך הקיפאון המדיני. הדבר בא לידי ביטוי גם באופן שבו התקבל נאומו פורץ הדרך של יו"ר הרשות אבו מאזן בשבוע שעבר (18 ביוני) בכינוס של הליגה הערבית בסעודיה. הפוליטיקאים מימין הכתיבו את הטון כשהגיבו בביטול לדברים, וראש הממשלה סיפק אף הוא תגובה צוננת.

יש חוט מקשר בין קבלת הפנים העוינת לה זכו אמהות החטופים בז'נבה לבין האופן שבו התקבל בירושלים נאומו של אבו מאזן. כל עוד ישראל תמשיך להתבצר בעמדותיה ולהתעלם ממה שמתחולל מחוץ לגבולותיה, היא תתקשה למצוא אהדה במוסדות הבינלאומיים גם כשתהיה ראויה לה.