דילוג לתוכן העיקרי

אירועי יום הנכבה – תמרור אזהרה לישראל

כישלון המשא ומתן המדיני ואובדן התקווה פוגעים במוטיבציה של אנשי הרשות לקיים תיאום ביטחוני עם צה"ל ולסכל פיגועים. את התוצאה העגומה ראינו בתקרית האש במחסום ביתוניא בה נהרגו שני צעירים פלסטינים.
A Palestinian medic argues with an Israeli border policeman during a demonstration marking the 66th anniversary of the "Nakba," meaning catastrophe, when many Palestinians fled or were expelled from their towns and villages during the war of Israel's foundation in 1948, at Damascus Gate in Jerusalem's Old City May 15, 2014. An Israeli police spokesman said on Thursday that 5 Palestinian protesters were detained during the unauthorized demonstration in Jerusalem's Old City, where stones were thrown at police

המתח בשטחים גובר. במסגרת הפגנות "יום הנכבה" [15 במאי] נהרגו שני צעירים פלסטינים באזור מחסום ביתוניא, מוחמד אבו טאהר (22) ונאדים נווארה (17). לדברי מקורות פלסטינים, הם נורו מאש חיה במהלך עימותים עם חיילי צה"ל. לכאורה זו עוד תקרית המוכיחה שהשטח ברשות הפלסטינית רוחש ורוגש. הסיבות לאי השקט נמנו פעמים רבות בחודשים האחרונים: תסכול, אבטלה, העדר אופק מדיני, היחלשות מנגנוני הביטחון הפלסטינים ועוד.

אבל לתקרית יום הנכבה בביתוניא אין להתייחס כאל תקרית דמים נוספת, אלא כתמרור אזהרה. מניתוח התנהגותם של מנגנוני הביטחון הפלסטינים, לפני ובמהלך האירוע שבו נהרגו שני הצעירים, עולה כי יכולתה של הרשות הפלסטינית לשלוט באירועים אלימים, כפי שעשתה בעבר בהצלחה רבה, מוטלת כעת בספק רב. 

ההפגנות הללו, המכונות "עממיות", למרות שרובן מאורגנות על ידי ארגונים שונים בשטחים, הפכו שכיחות בחודשים האחרונים. צעירים רבים נוהגים להגיע למחסום חווארה או קלנדיה או ביתוניא ואפילו א-ראם על גבול ירושלים, ומתעמתים עם חיילי צה"ל.

מחסומי צה"ל היוו תמיד נקודות חיכוך רגישות ומסוכנות. אולם מאז דעכה האינתיפאדה השנייה וכוחם של מנגנוני הביטחון הפלסטינים, שאומנו ביעילות, גבר, לשוטרי הרשות היה תפקיד מפתח בבלימת ההתפרעויות ושמירה על "גובה להבות" סביר.

אנשי מנגנוני הביטחון פעלו, בכוחות מתוגברים, כדי להוות חיץ בין חיילי צה"ל שבמחסומים לבין המפגינים הצעירים. הם בלמו אותם בכוח, כשנראה היה שההפגנה עומדת לצאת מכלל שליטה ועלולה להוביל לנפגעים בקרב הפלסטינים .

קל מאוד היום למשוך צעירים להפגנות. הם נעתרים לקריאה לבוא במהירות רבה, ומספר המשתתפים בהפגנות, שהפכו לשגרה בימי שישי, עולה בהדרגה. אבל אין ספור אירועים מורכבים וטעונים יותר מציון יום הנכבה, שבו נהרגו כאמור שני פלסטינים מאש צה"ל, באותן נקודות חיכוך, הסתיימו בעבר ללא נפגעים בנפש.

במהלך מבצעי צה"ל בעזה, "עופרת יצוקה" [2008/9] ו"עמוד ענן" [2012], מנעו מנגנוני הביטחון הפלסטינים התארגנות להפגנות בשלב מוקדם; ובמהלך השנה האחרונה, בעיקר בתקופת השיחות בין הישראלים לפלסטינים, הם הצליחו לשלוט באופן מוחלט בעוצמת ההפגנות. החל מהפגנות למען שחרור אסירים פלסטינים וכלה בהפגנות מחאה נגד ההתנחלויות ופעולות "תג מחיר" של פעילי ימין ישראלים בשטחים.

יתרה מכך: כל הפגנה זכתה לתיאום ביטחוני ישראלי-פלסטיני מוקדם כדי למנוע הסלמה באלימות. בדיונים הביטחוניים בין צה"ל, המנהל האזרחי ונציגי מנגנוני הביטחון הפלסטינים נהוג להשתמש במינוח "הוצאת קיטור". כלומר לתת לתושבי השטחים את הזכות להפגין ולהביע כעס, ובתנאי שהמחאה תהא תחת שליטה. זו ברירת המחדל של שני הצדדים, המעדיפים "הוצאת קיטור" על פני התארגנויות מזוינות מקומיות, שאף הן נחלתם של צעירים רבים בשטחים.

המפגינים של היום, צעירים בני עשרה, היו ילדים בימי האינתיפאדה השנייה. רובם גדלו בתוכה אך לא היו חלק ממנה. לכולם זו התנסות מחאתית ראשונה, ומטבע הדברים היא מצמיחה מתוכה פעילים אקטיביים ההופכים למנהיגי בני דורם. ככל שהתסכול גובר והייאוש וחוסר התקווה מתחזקים, כך עולה מספרם של הצעירים המתגייסים לשורות המחאה העממית.

באירועי יום הנכבה השבוע, כחודש לאחר קריסת השיחות המדיניות בין הישראלים לפלסטינים, התרחש משהו שלא היה בעבר. מנגנוני הביטחון הפלסטינים פעלו בכוחות דלילים ולא הצליחו למנוע מצעירים פלסטינים להתעמת עם חיילי צה"ל במחסום. התוצאה טראגית: שני הרוגים וזעם גובר בשטחים.

אבו מאזן מצדו נמצא בקרב בלימה על דעת הקהל הפלסטינית. יותר ויותר נשמעים קולות ברשות הפלסטינית, לרבות בקרב חברי תנועת הפת"ח ולא רק אצל מתנגדיו, הטוענים ששיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל הוא בגדר בגידה.

ביקורת על עצם התיאום הביטחוני אמנם נשמעו בעבר חדשות לבקרים, אבל כל עוד ההבטחה הפלסטינית לתושבי השטחים הייתה ששמירה על הסדר והביטחון והשקט עם ישראל הינם אינטרס פלסטיני מובהק, הדי הביקורת היו עמומים ולא נחשבים. עתה, לאחר כישלון השיחות והעדר אופק מדיני, תיאום ביטחוני עם ישראל נתפס כ"שיתוף פעולה". אין כמעט מילת גנאי חריפה יותר מזו בשטחים.

בעיני פלסטינים רבים, ישראל בשגרתה היומיומית "מצפצפת" על אבו מאזן, משפילה אותו, והוא מעניק לה את לחיו השנייה בהכנעה. וכך, התיאום הביטחוני אמנם קיים, אבל ב"חומת המגן" היעילה הזו הופיעו כעת סדקים ראשונים.

על פי מקור פלסטיני, בשלב זה לא התקבלה החלטה להוריד את עוצמת התיאום הביטחוני או את דרג התיאום עם ישראל, אולם המוטיבציה פחתה מאוד. אוכפי הסדר בשטחים, בעיקר אנשי מנגנון הביטחון המסכל (השב"כ הפלסטיני), מבוהלים מקריאות "עמיל" (משתף פעולה) הנשמעים לאחרונה יותר ויותר כלפיהם וכלפי בני משפחותיהם. בעבר, הקולות האלה לא עשו עליהם רושם. עתה המציאות שונה. נימוק כגון "אינטרס פלסטיני" כבר לא משכנע את הרחוב בנחיצות שיתוף הפעולה עם ישראל בנושאים ביטחוניים.

השקט בשטחים נמשך כמעט עשר שנים. אזרחי ישראל, שחוו אינתיפאדה רצחנית, נוטים לייחס זאת בעיקר לפעילות מודיעינית מוצלחת ויעילה של השב"כ ולפעולות הסיכול של צה"ל לאורך השנים. על חלקם של מנגנוני הביטחון הפלסטינים, כולל התיאום הביטחוני, ממעטים לדבר, גם מכיוון שהפלסטינים עצמם מעדיפים שלא להבליט את העניין.

מקור פלסטיני ביטחוני אומר בשיחה עם אל-מוניטור, כי אם הציבור בישראל היה מודע לעשירית מפעולות סיכול הפיגועים והשמירה על ביטחון הישראלים לאורך השנים ובעיקר בעת האחרונה, הם לא היו מעזים לומר שאין פרטנר לשלום וביטחון.

מי שחושב שהתיאום הביטחוני והמוטיבציה של מנגנוני הביטחון הפלסטינים יימשכו למרות אובדן התקווה בשטחים להגיע להסדר מדיני – טועה.

ברגע אחד, בשבריר שנייה, השקט עלול להתרסק. זה התרחש כששיחות קמפ דיוויד בין אהוד ברק ליאסר ערפאת כשלו, והאינתיפאדה השנייה פרצה. זה עלול להתרחש גם עתה. את הסדקים בשיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני אפשר לראות בבירור בשטח. גם את התוצאות.

 

 

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles