בחייה של מדינה, 66 השנים הראשונות הן תקופת חניכה והסתגלות, ראשיתה של התבססות וניצני צמיחה. לא כך ישראל. מעטות המדינות, אם יש כאלה בכלל, שקצרו בשבעת העשורים הראשונים לקיומן יבול עשיר של הישגים בדומה לזה שהשיגה מדינת ישראל. מדינה שנולדה למחרת השואה על אדמה דלת משאבים, אך רוויה בדם לוחמים, הייתה כהרף עין לכר פורה של יצירה עברית חדשה, תעשייה משגשגת וחממת מדע פורחת. האיום הביטחוני שהוסיף לרחף מעל המדינה הצעירה, כמו גם האתגרים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים, הפכו אותה לישות תוססת, יצירתית ושאפתנית.
מרוץ החימוש במזרח התיכון, הטרור הפלסטיני וסרבנות השלום הערבית שאבו את מיטב המשאבים האנושיים. שיקולי ביטחון ופוליטיקה של הפחדה לא הותירו מקום ליזמות מדינית ולפוליטיקה של תקווה. במשך רוב 40 שנותיה הראשונות, העולם המערבי, ובראשו ארה"ב, התייצבו ללא עוררין לצדה של ישראל. ב-20 השנים הראשונות של כיבוש השטחים, ישראל הייתה יקירתן של הקהילה הבינלאומית וכמובן גם הקהילות היהודיות בעולם. מפעל ההתנחלויות נחשב באותן שנים לחלק בלתי נפרד מה"סטארט אפ" שכונה בשם האורווליאני: "הכיבוש הנאור".
