בגיל 66, ישראל מגלה סימני עייפות

בחייה של מדינה, 66 השנים הראשונות הן תקופת חניכה והסתגלות, ראשיתה של התבססות וניצני צמיחה. לא כך ישראל. מעטות המדינות, אם יש כאלה בכלל, שקצרו בשבעת העשורים הראשונים לקיומן יבול עשיר של הישגים בדומה לזה שהשיגה מדינת ישראל. מדינה שנולדה למחרת השואה על אדמה דלת משאבים, אך רוויה בדם לוחמים, הייתה כהרף עין לכר פורה של יצירה עברית חדשה, תעשייה משגשגת וחממת מדע פורחת. האיום הביטחוני שהוסיף לרחף מעל המדינה הצעירה, כמו גם האתגרים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים, הפכו אותה לישות תוססת, יצירתית ושאפתנית. 

מרוץ החימוש במזרח התיכון, הטרור הפלסטיני וסרבנות השלום הערבית שאבו את מיטב המשאבים האנושיים. שיקולי ביטחון ופוליטיקה של הפחדה לא הותירו מקום ליזמות מדינית ולפוליטיקה של תקווה. במשך רוב 40 שנותיה הראשונות, העולם המערבי, ובראשו ארה"ב, התייצבו ללא עוררין לצדה של ישראל. ב-20 השנים הראשונות של כיבוש השטחים, ישראל הייתה יקירתן של הקהילה הבינלאומית וכמובן גם הקהילות היהודיות בעולם. מפעל ההתנחלויות נחשב באותן שנים לחלק בלתי נפרד מה"סטארט אפ" שכונה בשם האורווליאני: "הכיבוש הנאור".

מאז האינתיפאדה הראשונה שהחלה בסוף 1987, ולוותה כעבור שנה בהכרזת העצמאות הפלסטינית, היוצרות הולכות ומתהפכות; ישראל הקדימה לגלות סימני עייפות ושאננות, והפלסטינים נטלו את היוזמה והחלו להפגין יצירתיות. מארגון טרור שהחוק הישראלי והאמריקאי אסרו לבוא עמו במגע, נהפך אש"ף למפלגת שלטון מוכרת שנציגיה הדיפלומטיים פזורים בעשרות בירות בעולם. האו"ם מגנה שוב ושוב את הבנייה בהתנחלויות, ועוד ועוד מדינות וארגונים ברחבי העולם מצטרפים לחרם נגד תוצרתן. החתימה של הפלסטינים על הסכם אוסלו הביאה לפיצולה של החברה הישראלית ולפילוג בקהילות היהודיות במערב. חברות הליגה הערבית וארגון מדינות האיסלאם דבקים ביוזמת השלום הערבית מ-2002 ומעניקים לפלסטינים גיבוי מוחלט להתקדם לאורה.

היוזמה המדינית האחרונה שנרשמה לזכותה של ישראל בזירת הסכסוך הייתה הנסיגה החד צדדית מרצועת עזה בקיץ 2005. מאז ישראל מצטיינת בהטלת עונשים ובאיומים בתגובה ליוזמות פלסטיניות. בנובמבר 2012 הצביעו 138 מדינות בעד קבלתה של פלסטין לאו"ם במעמד של משקיפה לא חברה. בנוסף לישראל, רק ארצות הברית, קנדה, צ'כיה, איי מרשל, מיקרונזיה, נאורו ופלאו, הצביעו נגד ההחלטה, המעניקה לפלסטין מעמד דומה לזה של הוותיקן. בנוסף למשמעות הסמלית שלו, המהלך חיזק את מעמדם הבינלאומי של הפלסטינים ואת תביעתם לסיום הכיבוש. מה עשתה ישראל? הטיפה מוסר לעולם שלא דרש מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, והמשיכה להרחיב את ההתנחלויות ולגלות אזלת יד בטיפול במתנחלים אלימים המבצעים את מעשי הטרור המכונים "תג מחיר". למרות זאת, הפלסטינים התעקשו להישאר ליד שולחן המשא ומתן, גילו איפוק, וחיככו ידיים למשמע הביקורת הגוברת על ישראל בקהילה הבינלאומית.

כישלונה הצפוי של יוזמת מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, מצא שוב את ישראל ללא שום תוכנית מדינית חלופית. בשעה שמנהלת המשא ומתן, השרה ציפי לבני, התרוצצה בין אולפני הטלוויזיה במאמץ פתטי לתרץ את המשך ישיבתה בממשלת הימין, הרשות הפלסטינית הצטרפה לשורה של אמנות בינלאומיות. בעוד שראש הממשלה בנימין נתניהו מתאמץ לשמור על אחדות הקואליציה, עבאס מנצל את חולשתו של חמאס כדי להקים ממשלת אחדות. הסכם הפיוס נועד להדוף את טענת המתנגדים להכרה במדינה פלסטינית, כי הרשות אינה שולטת בחלקים נרחבים במדינתה. בחוות דעת מקיפה שחוברה ב-2012 במכון ירושלים לחקר ישראל על הסוגיות שמעוררת פניית הפלסטינים לאו"ם, מודגש כי אי בהירות או מחלוקת ביחס לגבולות אינם שוללים את קיום המדינה.

המחקר מציין כי מדינה פלסטינית תוכל להקנות לבית הדין הפלילי הבינלאומי את הסמכות לדון בפשע המלחמה של העברת אוכלוסייתה של המדינה הכובשת לשטח הנכבש (העילה העיקרית לאי-הצטרפותה של ישראל לחוקת בית הדין הייתה הכללתו וניסוחו של סעיף זה). עם זאת, המדינה הפלסטינית תהיה אחראית להפרות של המשפט הבינלאומי מצד ארגונים הפועלים משטחה, או לאי-מניעת פעילות מזוינת. זאת ועוד, עם הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, ישראל לא תיחשב ככוח כובש ביחס לשטחים מסוימים בגדה. האחריות הבינלאומית לגבי המתרחש בהם תהיה על הפלסטינים, דבר שיגביר את האינטרס ההדדי לשמור על תיאום ושיתוף פעולה גבוהים גם ללא הסכם קבע. ואולם, איש בממשלה בירושלים אינו מעלה על דעתו להציע שישראל תקדם בברכה את הקמתה של מדינה פלסטינית ותקיים עמה מו"מ רציני על הגבולות, על ירושלים, על הביטחון ועל הפליטים. הם מעדיפים לקדש את הסטטוס קוו ולהוריש את הסכסוך לדורות הבאים.

התנצלותו של קרי על השימוש שעשה במונח "אפרטהייד" לא משנה את העובדה שהסטטוס קוו פועל לרעת ישראל. כפי שאמר קרי, "מדינה אחת תהיה מדינת אפרטהייד עם אזרחים סוג ב' ותהרוס את יכולתה של ישראל להישאר מדינה יהודית". נתונים שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הישראלית פרסמה לקראת יום העצמאות ה-66, יחד עם נתוני הלמ"ס הפלסטינית, מלמדים כי בשטחים הנתונים למרותה, ישראל היא "מדינה יהודית" אך ורק מכיוון שתושבי השטחים שחיים תחת כיבושה משוללים זכויות פוליטיות בסיסיות. מתוך 12,610,000 בסך הכל תושבים בין הים לירדן, 6,135,000 הם יהודים (48.65%), 5,824,000 הם ערבים (46.19%) ו-651 אלף (5.16%) מוגדרים כ"אחרים" - נוצרים לא-ערבים, בני דתות אחרות וחסרי סיווג דת.

לאחר ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, שהקצתה לישראל 55 אחוז משטחה של פלסטין המנדטורית, הציבור היהודי הקטן בארץ, קידם את ההחלטה בשירה ובריקודים. הערבים הגיבו בקריאות קרב ופתחו במלחמה בכל החזיתות. בהנהגה הפוליטית בישראל הדעות היו חלוקות. מפקד האצ"ל מנחם בגין, ביטא את העמדה הרוויזיוניסטית, שתבעה להיאבק על כל שטחי ארץ ישראל. "אנחנו איננו שמחים. ובתוגתנו גדולת שליחותנו ההיסטורית" הכריז "כי המולדת לא שוחררה. המולדת בותרה". דוד בן גוריון, אז יו"ר הסוכנות היהודית דבק בגישתו הפרגמאטית. הוא ידע כי שחרורה של כל המולדת לא יאפשר את מימוש השליחות ההיסטורית של הקמת מדינה יהודית ודמוקרטית. מי שהיה לראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, אמר כי החלטת החלוקה היא "ההישג הגדול ביותר של העם יהודי בבת אחת בהיסטוריה הארוכה שלו מאז היותו לעם". למרבה התוגה, 66 שנה לאחר הקמת המדינה, הולכת הנהגתה הנוכחית של ישראל בדרכו של בגין, בשעה שההנהגה הפלסטינית אימצה את מורשת בן גוריון.