משחקי ריגול

כאילו אין די במתיחות הגוברת, שהפכה לשאט נפש הדדית ביחסים בין וושינגטון לירושלים, מתנהל בשבועות האחרונים קמפיין אנטי ישראלי מקביל המסמן את ישראל כמי שחוצה פעמים רבות את הקו האדום של ריגול נגד ארה"ב. זהו אינו קמפיין תקשורתי, כי התקשורת ממלאת את תפקידה ומפרסמת את המידע שנמסר לה מפי מקורות רלוונטיים. "יש כאן גופים או גורמים בתוך גופים רשמיים", אמר לי בסוף השבוע גורם מדיני בכיר בירושלים, "שפשוט מפיצים את המידע הזה בעיתוי מדויק, כדי לגרום כמה שיותר נזק ליחסים המעורערים בלאו הכי בין ישראל לארה"ב, ולגזור גם קופונים צדדיים כמו חסימת היוזמה לפטור ישראלים מוויזה לצורך ביקור בארה"ב, ובלימת היוזמה לשחרור ג'ונתן פולארד".

השאלה שנשארת פתוחה היא, עד כמה פעילותם של מפיצי המידע הזה מתואמת עם הגורמים הבכירים בבית הלבן, בסטייט דיפרטמנט ובפנטגון. לשאלה הזו אין בשלב הזה תשובה ברורה.

הסיפור המוביל השבוע נראה כלקוח מעולמו של וולט דיסני: סוכן חשאי אמריקאי שישב בשירותים בסוויטה של סגן נשיא ארה"ב אל גור, בזמן ביקורו של גור בישראל לפני 16 שנה, שמע לפתע רחש והבחין בדמות חשודה הזוחלת בתעלת מיזוג האוויר ומנסה להבריג את דרכה אל תוך החדר מבעד לשכבה המפרידה בין התעלה לסוויטה עצמה. הסוכן, על פי הסיפור, כחכח בגרונו, והישראלי המסתורי זחל ברוורס כלעומת שבא. כך ניצלו מאגרי המידע המודיעיני של אמריקה מעיניים חטטניות זרות.

ראש המוסד באותה תקופה היה האלוף במילואים דני יתום. ביום ראשון בבוקר [11 במאי], בראיון רדיופוני, הגחיך יתום את המעשייה הזו, ובצדק. ישראל לא זקוקה לשגר סוכנים דרך תעלות מיזוג אוויר או אוורור לסוויטות בירושלים. גם לפני 16 שנה היו בישראל מספיק אמצעים מתוחכמים, יעילים, סמויים, שאפשרו לה להאזין או לצלם כל מה שהיא רוצה בתחום ריבונותה.

זאת ועוד: הנחת העבודה של כל מנהיג פוליטי שמבקר במדינה זרה היא, ששירותי הביון של אותה מדינה יאזינו ויצותתו לו בכל מהלך הביקור, בכל אשר יפנה. בעולם הביון הבינלאומי אלה הם כללי המשחק.

זאת ועוד: המנהיגות המדינית, הפוליטית והביטחונית בישראל משוכנעת, ובצדק, שארה"ב מאזינה, מצלמת ומצותתת לה בתחומי מדינת ישראל. השגרירות האמריקאית בתל אביב נראית כמו תחנת שידור לווייני ענקית, ולא בכדי. לא מזמן התברר, מהמסמכים שפרסם אדוארד סנודן, וגם בהדלפות ויקיליקס, כי האמריקאים אכן מפעילים ריגול בוטה, אגרסיבי, לפעמים גם אנושי (יומינט humint), נגד מטרות שלטוניות וביטחוניות ישראליות.

ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון לשעבר ברק ניהלו את רוב הדיונים שלהם בשנים האחרונות בנוגע לתקיפה נגד איראן, במטה המוסד בתל אביב, מקום הנחשב בטוח יחסית מהאזנות. הם לא חששו מהאזנות של איראן. הם חששו מארה"ב. וגם זה, אגב, נחשב כנופל בתחום כללי המשחק.

לפני שנים ביקש שגריר אמריקאי בישראל פגישה דחופה עם ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר. הפגישה תואמה מהיום למחר. השגריר הגיע, וביקש לשבת עם ראש הממשלה בארבע עיניים. כך היה. ואז שאל השגריר את ראש הממשלה "האם אתם עוקבים אחריי?" ראש הממשלה שמיר לא ידע מה לענות. "למיטב ידיעתי לא, אבל אבדוק", אמר. הוא בדק. בבדיקה התברר שלא ישראל עוקבת אחרי השגריר, אשר זומן לפגישה נוספת ונאמר לו, בעדינות, הדבר הבא: אנחנו לא עוקבים אחריך. תבדוק בבית מי כן עוקב אחריך. מאז לא הועלתה הסוגיה הזו יותר על ידי אותו שגריר.

אגב, התלונה על הסוכן שהתגנב כביכול דרך תעלות האוורור לסוויטה של סגן נשיא ארה"ב הועברה בזמנו בצינורות חצי רשמיים מארה"ב לישראל. מי ששמע אותה היה ראש המוסד דני יתום, שהתחייב לבצע בדיקה בנושא. יתום זימן אליו ראשי זרועות ביון ישראלים נוספים. הוא שוחח עם ראש המלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון) ועם גורמי ביון נוספים. כולם כאחד הכחישו בפניו, חד משמעית, אפשרות שמקרה כזה יכול לקרות.

במערכת הביטחון הישראלית תלויה ועומדת הוראת קבע חמורה, עליונה, המתרה בכל מי שמגיע לארה"ב או שעוסק בעניינים רלוונטיים, לא לרגל, לא להיראות כמי שמנסה לרגל, לא לתת לאמריקאים שום תירוץ או זיז לתלות עליו שק אישומים חדש. ההוראה הזו באה מהדרג הגבוה ביותר, עוגנה בכתובים, בתרגולות ובהתראות עונתיות קבועות. היא באה לעולם בעקבות התפוצצות פרשת ג'ונתן פולארד [1985]. ישראל, שנכוותה ברותחים, נזהרת מאז בצוננים וקיבלה החלטה אסטרטגית: לא מרגלים בתחומי ארה"ב.

אגב, בתחומי ישראל זה לגיטימי ומקובל לנסות להאזין ולהבין כמה שיותר. ועדיין, האמריקאים ממשיכים להתנהג כאילו כל מה שמעניין את ישראל זה לרגל אחריהם.

"מדובר בחרפה אמיתית", אמר לי בסוף השבוע אחד מראשי זרועות המודיעין לשעבר, אדם בקי, ותיק, שעסק בתחום הזה במשך עשרות שנים, "האמריקאים מרשים לעצמם לחזור בכל פעם עם האישומים הללו, רק מכיוון שישראל מגיבה כפי שהיא מגיבה: בהכנעה, במשיכת כתף, בהתנצלות והכחשה רפה. פעם אחת אנחנו צריכים ללכת איתם עד הסוף ולהוכיח להם שמדובר בפנטזיות מוחלטות, לא לוותר ולדרוש חקירה אמיתית, מקיפה ואובייקטיבית. עד שלא נתחיל להתנהג כמו מדינה עצמאית ונמשיך להיות גרורה רופסת, זה לא ישתנה".

במהלך השנים נאלצה ישראל להתמודד פעמים רבות עם טענות אמריקאיות על ריגול. חלק מהן הפכו לכותרות ראשיות ולמשברים אמיתיים. כזו הייתה פרשת ניסיון המכירה של מטוס הביון "פלקון" מישראל לסין [2000], שטורפדה על ידי ארה"ב, ופרשת המל"טים מסוג "הארפי", שמכרה ישראל לסין. על פי דרישת ארה"ב, חדלה ישראל למכור את המל"טים הללו לסין, אבל באחת הפעמים נאלצה לקיים את תנאי העסקה ולתקן כמה חלקי חילוף שהתקלקלו. ישראל דיווחה לארה"ב על המהלך הזה, אבל זה לא עזר. האמריקאים לא נרגעו עד שלא ראו את מנכ"ל משרד הביטחון, האלוף במילואים עמוס ירון, פורש לגמלאות [2005] ועוזב את תפקידו.

הנקמה האמריקאית לא שככה עד שבכירים נוספים נתנו את הדין. זאת, למרות שבדיונים שהתנהלו בין המדינות הוכיחה ישראל, מעל לכל צל של ספק, כי פעלה בתום לב, על פי תנאי החוזה שהייתה חתומה עליו, ובשקיפות מלאה. כל אלה לא הועילו. האמריקאים רצו לראות ראשים נערפים, וראו. ישראל התקפלה. "זו הייתה התקפלות מבישה", אמר בסוף השבוע גורם ביטחוני ישראלי בדימוס, שבקי בפרטי הפרשה, "ישראל שיגרה לוושינגטון שליחים מיוחדים שתפקידם היחיד היה לרצות את האמריקאים בכל מחיר במקום לעמוד על חקר האמת. עכשיו אנחנו משלמים את המחיר".

לפני כעשור התפתחה שיחה מעניינת בין גורם ביטחוני ישראלי בכיר מאוד לבין סנטורית אמריקאית בכירה לא פחות. בשלב מסוים, עלו אישומי הריגול הישראלי בארה"ב, והישראלי אמר לבת שיחו שאין שום ריגול ישראלי בתחומי ארה"ב מאז פרשת פולארד. "אני דווקא שומעת שיש", ענתה האמריקאית, שנחשבת ידידת ישראל מובהקת.

"אם יש, אז אולי תראו לנו הוכחה, ראיה, משהו שיעיד על זה?" אמר הגורם הביטחוני. הסנטורית האמריקאית הדהימה בתשובתה: "אתם כל כך טובים, שאתם לא משאירים עקבות בשטח. אי אפשר לעלות עליכם".

לתשובה הזו לא היה לישראלי כל מענה. היום, כעבור שנים, אפשר לשאול: אם אנחנו כל כך טובים, איך יכול להיות שנשלח סוכן לזחול דרך מנהרות האוורור לסוויטה של סגן נשיא ארה"ב? ומוסיף גורם ביטחוני ישראלי הלצה משלו: "טוב שהם לא מאשימים אותנו במשלוח חומרים מסווגים לוושינגטון בדיו סתרים, או בהפעלת יוני דואר מעל הפנטגון".

בואו נעשה סדר בדברים: לכל מי שמצוי בפרטים, אין כל ספק. ישראל לא מבצעת ריגול נגד ארה"ב בתחומי ארה"ב. ההוראה הזו נשמרת בקפדנות. בכל רגע נתון נמצאים קצינים ואנשי ביטחון ישראלים רבים על אדמה אמריקאית, הם עוברים קורסים, השתלמויות, ביקורים רשמיים, ביקורי עבודה ופגישות מקצועיות ועסקיות. הם מתודרכים לא לשאול יותר מדי שאלות, לא להיראות סקרנים, לא להעלות כל חשד. התדרוכים האלה נולדו בהאשמות אמריקאיות רבות נגד קצינים ישראלים ששאלו "יותר מדי שאלות" בסיטואציות כאלה. המקרים הללו נבדקו בישראל ובכל הפעמים לא נמצא כל בסיס לרמז של ריגול. "הישראלים באמת סקרנים, וקצין ישראלי שיושב בקורס צבאי מתקדם בוירג'יניה, למשל", אומר גורם ישראלי הבקי בנושא, "שואל כדי ללמוד ולדעת. לא כדי לרגל".

עכשיו גם זה כבר נוטרל. יחד עם זאת, בתחומי ישראל, יש מאמץ ישראלי לגיטימי לשלוט בתכנים, באירועים, לפעמים גם בשיחות הטלפון ולמעלה מזה. אין מדינה שזה לא קורה בה, ואין סיבה להטיל דופי דווקא בישראל. יש סיפור מפורסם על אריאל שרון, ששהה פעם בביקור רשמי במדינה מזרח אירופית. זה היה סמוך מאוד לעידן נפילת מסך הברזל וחומת ברלין. שרון ידע היטב שמצותתים לו בכל אשר ילך. כשנכנס לסוויטה המפוארת שלו במלון בעיר הבירה, התקרב לאחת המנורות הדקורטיביות שבחדר, כחכח בגרונו ואמר למלוויו "אח, כמה הייתי רוצה נקניק הונגרי גדול ועסיסי עכשיו". כעבור רבע שעה נשמעה דפיקה בדלת, והגיע שליח משירות חדרים ואיתו מגש גדול ועליו כריכים, גבינות, מיני תקרובת, וכן, גם כריך הונגרי עסיסי. שרון צחק, והתיישב לאכול. הלוואי שאפשר היה לצחוק גם היום.

יחסי ישראל ארה"ב נמצאים בנקודת שפל היסטורית. לא ברור אם זה שפל של כל הזמנים או רק של העידן החדש. יש מספיק בעיות גם בלי הריגול הזה. הדברים הכואבים והקשים שאמר מרטין אינדיק בסוף השבוע, בעקבות פיצוץ המגעים עם הפלסטינים, הם משבר בפני עצמו. את הביקורת של אינדיק הרוויחה ישראל ביושר. היא הגיבה בטיפשות, כשפקיד בכיר בירושלים יצא ב"רויטרס" בהתקפה אישית נגד אינדיק עצמו.

מי שרוצה לקלקל את היחסים בין ישראל לארה"ב יכול לעשות את זה מצוין גם בלי לבדות בדיות מעולם משחקי הריגול.