דילוג לתוכן העיקרי

חמאס כבר הפנימה: ישראל היא עובדה קיימת

נכון, חמאס לא תצהיר פומבית על הכרה בישראל. על פי תפיסת מנהיגיה, מהלך כזה מבחינה דתית ייחשב ככפירה. אבל עצם שילוב התנועה במוסדות אש"ף הוא בבחינת הסכמה שבשתיקה לקיומה של ישראל.
Senior Fatah official Azzam Al-Ahmed (L) shakes hands with senior Hamas leader Moussa Abu Marzouq after announcing a reconciliation agreement in Gaza City April 23, 2014. The Gaza-based Islamist group Hamas and President Mahmoud Abbas's Palestine Liberation Organization (PLO) agreed on Wednesday to implement a unity pact, both sides announced in a joint news conference.REUTERS/Suhaib Salem (GAZA - Tags: POLITICS) - RTR3MBRU

התגובות בישראל היו זועמות. מיד לאחר שנודע על הסכם הפיוס בין חמאס לפת"ח [23 באפריל], הצהיר שר החוץ אביגדור ליברמן כי זה סוף המשא ומתן. ראש הממשלה בנימין נתניהו הציב בפניו של אבו מאזן שתי ברירות: לבחור בין פיוס עם חמאס לבין משא ומתן עם ישראל. אבל הפיוס הפנים פלסטיני מציב בפני ישראל הזדמנות פז להשיב את עזה לחיק הרשות הפלסטינית במקום לקבעה כיעד מבוצר של חמאס.

על כן ההנהגה הישראלית חייבת לבחון לעומק את משמעות תהליך הפיוס הנוכחי.

תהליך השינוי של חמאס - מארגון טרור שעיקר מהותו מלחמת ג'יהאד בישראל באמצעות מחבלים מתאבדים לתנועה פוליטית חפצת חיים, החל בעקבות חיסול מנהיגיה על ידי ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה. הפעולות הצבאיות הללו הציבו איום על חמאס, כי אם תמשיך לשגר מחבלים מתאבדים לשטח ישראל היא מסכנת את המשך קיומה.

היערכות חמאס לקראת הבחירות ברשות הפלסטינית, שנערכו בינואר 2006, זירזה עוד יותר את תהליכי השינוי בתנועה וכך גם ניצחונה המפתיע בבחירות. נציגי חמאס הרכיבו את הממשלה הפלסטינית ובראשה הועמד איסמעיל הנייה. לפתע מצאה עצמה התנועה אחראית לגורלם של הפלסטינים, לרבות תושבי הרצועה.

האחריות חייבה כמובן שיקול דעת. תנועת חמאס, שתמיד ביקשה לסכל את ההסכמים בין אש"ף לישראל, הבינה כי יש פער עצום בין אידיאולוגיה לבין מציאות. הדילמה הייתה קשה. מצד אחד רצתה להוביל ג'יהאד נגד ישראל, ומצד שני רצתה להוכיח כי היא מסוגלת לשלוט ולספק לפלסטינים שגרת חיים אזרחית.

לא תמיד זה הצליח לה. לא תמיד חמאס ידעה לכלכל צעדיה בתבונה ולהבין את גבולות כוחה. אבל באופן כללי חמאס שינתה עורה מתנועה שכל סדר יומה נקבע על ידי הזרוע הצבאית שלה, עז א-דין אל-קסאם, לתנועה בעלת פן אזרחי ורצון להוכיח לגיטימיות שלטונית. לכן גם הצליחו חמאס וישראל להגיע להסדרי הפסקת אש ולדיאלוג כמעט ישיר.

למרות כל זאת, ההנהגה הישראלית ממשיכה לדבוק בנרטיב שנתקבע מאז הוקמה חמאס בעזה בתחילת האינתיפאדה הראשונה [1987]. במהלך השנים האמינו בישראל כי ניתן לחסל את התנועה, אבל נוכחו לדעת כל פעם מחדש כי זה בלתי אפשרי. חמאס הייתה ועודנה נטועה עמוק בקרב האוכלוסייה. לא רק שלא חוסלה באמצעים צבאיים או סנקציות כלכליות, היא רק הלכה ופרחה. השיא כמובן היה כשהנייה הפך לראש הממשלה הראשון של הרשות הפלסטינית מטעם חמאס [2006]. בן יום קיבלה התנועה את מה שייחלה לו מאז הקמתה: לגיטימיות והוכחה שאש"ף אינו הנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. 

גם כאשר השינוי התרחש וחמאס הפכה לתנועה פוליטית הנושאת באחריות לגורל תושבי השטחים, ובעיקר לתושבי רצועת עזה, ישראל סירבה להכיר בה. עד עצם היום הזה נשמעים קולות בישראל, שיש להפיל את שלטון חמאס ולהיפטר ממנה. אבל חמאס, על אף המצוקה אליה נקלעה מאז נפילת האחים המוסלמים במצרים, לא תיעלם. כאמור, היא נטועה עמוק באוכלוסייה הפלסטינית.

על ישראל לשנות תפיסתה ולנצל את חזרתה של הרשות הפלסטינית לרצועת עזה. את הנרטיב הישראלי של חיסול חמאס יש להמיר בחיוב התנועה להשלים את תהליכי השינוי שהחלה בהם מרגע שחשה שעתידה בסכנה. זה קרה כאמור לאחר חיסול מנהיגיה וזה קורה כעת, כשעזה נסגרת מכל הכיוונים ומצרים מנהלת מלחמת חורמה נגדה ונגד תנועת האם, האחים המוסלמים.

הסכם הפיוס עם פת"ח, אם יושלם וימומש, יאלץ את חמאס להשתנות. למשל, פירוק מנגנוני הביטחון שלה, לרבות עז א-דין אל-קסאם, והכלתם בתוך מסגרת צבאית אחת תחת אחריותו של יו"ר הרשות הפלסטינית.

המשך הסגר ההרמטי על עזה לא ייטיב עם ישראל בעתיד. המצוקה והלחץ האדיר בהם נתונה האוכלוסייה משרתים בעיקר את הארגונים הקיצוניים ברצועה. ככל שהמצוקה הולכת וגוברת, וחמאס אינה מסוגלת לספק את צרכי האוכלוסייה (תעסוקה, מזון, דיור), מתחזקים ארגונים אסלאמיים קיצוניים יותר מחמאס. אין המדובר רק בג'יהאד האסלאמי, אלא גם בארגונים סלפים קטנים. אלה יגדלו ככל שחמאס תחלש.

בחודשים האחרונים חמאס מתקשה לשלם משכורות מלאות לעובדי המנהל ולמנגנוני הביטחון. סיר הלחץ של עזה מבעבע מזה זמן. לפני שיתפוצץ בפניה של חמאס ושל ישראל, עדיף שאת האחריות עליה יקבל אבו מאזן בשיתוף תנועת חמאס.

בעבר דרשה ישראל שחמאס תסכים לקבל עליה את תנאי הקוורטט, ובהם הכרה בישראל, הכרה בהסכמים שנחתמו עם הרשות הפלסטינית והפסקת הטרור. חמאס לא תצהיר על הכרה בישראל. על פי תפיסת מנהיגיה, מהלך כזה מבחינה דתית ייחשב ככפירה. לכן את מלאכת ההתנהלות עם ישראל בעניינים האזרחיים והמדיניים הם ישאירו לאבו מאזן ולמנהיגי הרשות. הם לא יילחמו בהסכמים שנחתמו כפי שפעלו נגדם בעבר. 

זאת ועוד: עצם כניסת חמאס למוסדות אש"ף, שחתם באוסלו על הסכם עם ישראל, הוא בבחינת הסכמה שבשתיקה להכרה בקיומה של ישראל. במהלך השנים חמאס הפנימה שישראל היא עובדה קיימת, אבל הכרה פומבית תהא הודאה בכישלון דרכה ואמונתה. זה כבר יותר מדי עבורה.

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles