דילוג לתוכן העיקרי

המלחמה על התוכנית הביטחונית

השר יעלון אינו מאפשר לאמריקאים להציג את תוכניתם הביטחונית בקרב בכירי מערכת הביטחון, אבל הישראלים זכאים לדעת מה חושבים עליה הרמטכ"ל או ראש המוסד. דעתם היא נכס ציבורי ושתיקתם הנוכחית מהווה פגיעה בדמוקרטיה.
Israel's Defence Minister Moshe Yaalon (L) attends the weekly cabinet meeting in Jerusalem April 21, 2013. REUTERS/Gali Tibbon/Pool (JERUSALEM - Tags: POLITICS) - RTXYU9T

העימות בין הממשל האמריקאי לשר הביטחון הישראלי משה (בוגי) יעלון לא הסתיים עדיין. הרבה תקדימים הוצגו בעימות הזה, כולל ההודעה בסוף השבוע שעבר [21 במארס] שיצאה מוושינגטון, שבממשל ממתינים עדיין, בחוסר סבלנות, להתנצלות מפורשת של יעלון. זו, טרם הגיעה.

מה שזכה לפחות תשומת לב הוא העימות הכולל, שגולש לעיתים לאלימות מילולית, שניטש בחודשים האחרונים בין הממשל לבין יעלון סביב סוגיית התוכנית הביטחונית. היה זה שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי שחשף בפעם הראשונה, בנאומו חוצב הלהבות בפני "פורום סבן" בדצמבר האחרון [2013], את קיומה של התוכנית הזו, שגובשה, תוכננה ונבנתה בהנהגת הגנרל ג'ון אלן, תחתיו עבדו 160 מומחים ואנשי מקצוע. מעולם, אמרו האמריקאים שתדרכו באותה תקופה אותנו הישראלים, לא הושקעה עבודת נמלים כזו בתוכנית ביטחונית. קרי, בשיחות סגורות, השתמש בדוגמה של הגבול בין הקוריאות כדי להמחיש שאפשר, בעזרת תוכנית כזו, לגרום לאפס תקריות סביב כל קו גבול שהוא, לאפס הברחות, לאפס סיכון ביטחוני.

באמצעות התוכנית הזו, בה השקיעו האמריקאים את נשמתם, אפשר יהיה לסמן "וי" גדול ליד הדרישה הביטחונית הנצחית של בנימין נתניהו, ולעבור הלאה. התוכנית הביטחונית הייתה אמורה להיות המפתח שישחרר את המנעול הישראלי, שחסם עד כה המשך התקדמות לקראת דיונים על טריטוריה, ירושלים וכו'.

ואז בא משה (בוגי) יעלון, ושפך על התוכנית הזו דלי גדול של מי קרח. גורמים בממשל האמריקאי הביעו באחרונה, בשיחות פרטיות, מורת רוח רבה אל מול התנהגותו של יעלון. לדבריהם, שר הביטחון הישראלי הפגין התנשאות, זלזול, אטימות, כינה את התוכנית הביטחונית בשמות גנאי, הציג אותה כתוכנית ריקה של "גאדג'טים" ושל "חיישנים".

מה שהטריד את האמריקאים זה גם הסגנון וגם התוכן של הביקורת. לדבריהם, בתוכנית הביטחונית שלהם יש הרבה יותר מגאדג'טים או חיישנים, היא מורכבת, מושקעת, כוללת גם אמצעים ממשיים בשטח ומה שמכונה "מגפיים על הקרקע", כוללת גם כוחות מיוחדים (כנראה אמריקאים או בשיתוף נאט"ו) ל"התערבות מהירה", ומספקת מענה לרוב הדרישות הישראליות. כשיעלון שואל, בשיחות סגורות, מה הוא עושה כשמתברר שבטול כרם פועלת כעת מחרטה ומייצרת רקטת גראד שתשוגר בשבוע הבא על כפר סבא, האמריקאים טוענים שיש מה לעשות. זה לא רק החיישנים, טמבל. אבל יעלון מתעלם.

סביב העניין הזה ניטשת, כאמור, מלחמה של ממש. האמריקאים טוענים שיעלון חוסם להם את ערוצי ההידברות הישירים עם מערכת הביטחון הישראלית, עם הגנרלים הישראלים, עם גורמי המקצוע. לדבריהם, הדעה האמיתית של הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, ושל קציניו הבכירים, לא נשמעת, מכיוון שיעלון הוא היחיד שמתבטא והיחיד שנותן את הטון. על פי אותן טענות, יעלון לא מאפשר לאמריקאים לשכנע ולפגוש גורמי ביטחון ישראלים, המעוניינים ללמוד יותר על התוכנית הביטחונית האמריקאית. באנגלית אמריקאית, וגם בעברית, השאיפה האמריקאית היא לעשות "לובינג" למען התוכנית שלהם בישראל, אבל הם מתקשים מאוד בכך. יעלון רואה בזה התערבות פנימית בענייניה של ישראל, והאמריקאים זועמים.

מדוע ישראל, הם שואלים, יכולה להחזיק בוושינגטון קבוצת לובי אימתנית כמו "איפא"ק", שמקבלת חופש פעולה מוחלט לעשות לובינג למען כל ענייניה החשובים של ישראל בכל מקום, מגבעת הקפיטול דרך הפנטגון, הסטייט-דיפרטמנט ועד הבית הלבן, ואילו אנחנו, שמשקיעים אנרגיה, זמן ומשאבים כדי לנסות לשדרג את ביטחונה של ישראל, לא יכולים להגיע לציבור הישראלי, למקבלי ההחלטות, לגורמי המקצוע? איפה ההדדיות כאן, שואלים האמריקאים, ונדמה לי שהשאלה טובה.

ראוי לפתח את הדיון בעניין דעתם של גורמי המקצוע בצה"ל ובמערכת הביטחון בנושא התוכנית הביטחונית האמריקאית: בואו נחזור כמה שנים אחורה, לתקופה שבין 2009 ל-2011, כשישראל התכוננה במרץ לתקיפה צבאית באיראן, השקיעה בנושא מיליארדים ובנתה את האופציה הצבאית שלה לתפארת. באותם ימים מלאה הארץ הדלפות על התנגדותם התקיפה של ראשי זרועות הביטחון הישראלים, מהרמטכ"ל רב אלוף גבי אשכנזי, דרך ראש השב"כ יובל דיסקין, ראש המוסד מאיר דגן וגם (בעוצמה פחותה) ראש אמ"ן עמוס ידלין. בצמרת הישראלית התנהל אז קרב ענקים במימדים היסטוריים, בין מצדדי התקיפה באיראן, אותם הוביל ראש הממשלה נתניהו בגיבוי של שר הביטחון אהוד ברק, לשולליה, שהיו כאמור כל ראשי הזרועות, כולל מפקד חיל האוויר. הפרשה הזו לא תמה. בישראל נחקרים עכשיו באזהרה קצינים בכירים, ביניהם דובר צה"ל לשעבר, תא"ל במילואים אבי בניהו, במה שמכונה כאן "פרשת הרפז", אבל מכיל גם את אותו מאבק נושן, שגלש לתקשורת והביא לגל של כותרות ופרסומים בעניין.

המצב הנוכחי הוא ההיפך המוחלט. הנגטיב המושלם של המצב ששרר לפני שנתיים. קשה לקבוע אם זה טוב או רע. מצד אחד, המהומה של לפני שנתיים הייתה קרובה לאנרכיה. עוד קשה לקבוע, בסוגיה האסטרטגית, מי כאן הטובים ומי הרעים. מצד שני, השתיקה הרועמת, הטוטאלית, אותה אנו רואים עכשיו, מהווה פגיעה בדמוקרטיה. הציבור הישראלי זכאי לדעת מה חושב הרמטכ"ל, מה חושב ראש השב"כ, מה חושב ראש אגף המבצעים ובכירים נוספים בצה"ל על התוכנית הביטחונית האמריקאית. נכון, אלה דרגי המקצוע, החיילים שאמורים למלא את פקודות הדרג המדיני הנבחר, אבל דעתם היא נכס ציבורי. כשאנו ניגשים להצביע בבחירות, אנו אמורים לשקלל את הביצועים של נבחרינו גם בנושאי ביטחון. אחת מנקודות ההתייחסות שלנו צריכה להיות הדעה המקצועית ה"נקייה" לפרשה הזו.

נכון להיום, איש אינו יודע מה באמת חושב הרמטכ"ל הישראלי על התוכנית הביטחונית האמריקאית. בשיחה סגורה שקיים לאחרונה, הוא התבטא במתינות רבה כשנשאל בנושא. הוא לא פסל, לא כינה בשמות ולא מתח ביקורת. הוא אמר שהדיונים טרם הסתיימו, וזה נכון, כי יעלון החזיר את האמריקאים "לעשות שיעורי בית", לדבריו.

נדמה לי, שבפרשה הזו לא רק האמריקאים צריכים לעשות שיעורי בית. גם אנחנו.

More from Ben Caspit

The Middle East in your inbox

Deepen your knowledge of the Middle East

Recommended Articles