דילוג לתוכן העיקרי

לממש את ההסכמים הישנים

כדי לשקם את מערכת היחסים בין הישראלים לפלסטינים אין צורך במשא ומתן ואף לא בניסוח הסכמים חדשים. צריך רק לשלוף מהארכיון שניים-שלושה מסמכים שחתימותיהם של ראשי ממשלות ישראל מתנוססות עליהם – וליישמם.
Israeli Vice Premier Shimon Peres welcomes US Deputy National Security Advisor Elliot Abrams prior to their meeting in Jerusalem.  Israeli Vice Premier Shimon Peres (R) welcomes U.S. Deputy National Security Advisor Elliot Abrams (L) prior to their meeting in Jerusalem March 23, 2005. A parliamentary committee on Wednesday approved a bill for a referendum on Israeli Prime Minister Ariel Sharon's plan to withdraw from Gaza later this year, sending the legislation to parliament. REUTERS/Gil Cohen Magen - RTR5

בראיון לתוכנית "עובדה" ששודרה בחודש שעבר [פברואר 2014] בערוץ 2, תהה אליוט אברמס, מי שהיה הממונה על המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי בממשל בוש הבן, מניין שואב מזכיר המדינה ג'ון קרי את הביטחון שיצליח להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני - במקום שבו כל קודמיו נכשלו. האם הוא מנוסה יותר מהם, הקשה אברמס, כלום הוא חכם יותר מכולם?

שר הביטחון משה יעלון הרחיק לכת, ואבחן את קרי כ"אובססיבי" לקדם תהליך מדיני חסר סיכוי.

הפער שנותר בין הצדדים לאחר פגישותיו של הנשיא אובמה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ועם הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, הוריד את שערה של מניית הסדר הקבע אל הרצפה. נראה כי אין די בנחישות המפורסמת של קרי, כדי לצלוח את התהום שמפרידה בין שני הלקוחות המזרח תיכוניים שלו בכל אחת מסוגיות הליבה: גבולות, ירושלים, פליטים וביטחון. המחלוקת סביב הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי מסתירה את התהום הזאת.

במקרה הטוב, אם קרי ימצא את נוסחת הקסם שתאפשר לשחרר את קבוצת האסירים הבאה (כולל אסירים אזרחי ישראל), הוא יצליח למשוך את המשא ומתן עוד מספר חודשים. ומה אז? נתניהו יסכים, למשל, להפוך את ירושלים לבירתן של שתי מדינות? עבאס יעז לחתום על הסכם קבע שישאיר את הר הבית (בערבית אל-חראם א-שריף) דרך קבע בריבונות ישראלית?

"אנו קרבים לרגע האמת", אבחן בסוף השבוע [14 במארס] אבו עלא, מי שהיה ראש הממשלה של הרשות הפלסטינית, לקהל ישראלי בתל אביב. מי שהיה אחד מאדריכלי הסכם אוסלו בא לוועידה המדינית של מרצ, שהתקיימה, כמה סמלי, בבית ציוני אמריקה. לדבריו, ניצחונה של מנטאליות, שנוצרה בהשראת ניצחונות צבאיים ותחושת עליונות כלפי אנשים נחותים שארצם נכבשה, דחפו גם אדם כמוהו, שהקדיש את חייו לחיפוש השלום, להאמין שפיתרון שתי המדינות הגיע או עומד להגיע לסופו. הוא הוסיף כי "גלוי לעין כל, שהמשא ומתן המגמגם אינו משרת אלא כסות להרחבת ההתנחלויות".

"אני מפציר בעצמי ובכם לשמור על התקווה, עד שהאמריקאים ישלפו את השפן מהכובע", אמר האורח מאבו דיס לתל אביבים.

אבו עלא אינו מסתפק בישיבה בחיבוק ידיים בהמתנה להופעתו של השפן האמריקאי, ובתפילה שהכובע יחזיק מעמד עד היום הנכסף. הוא מציע לנצל את הזמן לשיקום האמון בין הצדדים באופן שיזריק אופטימיות ללבו של הציבור הפלסטיני באשר לסיום הכיבוש.

לשם כך אין צורך בשום משא ומתן ואף לא בניסוח הסכמים חדשים. קרי יוכל להתפנות לטיפול במשבר באוקראינה, למשא ומתן עם איראן ואולי גם למאמץ רציני לסיים את שפיכות הדמים בסוריה. צריך רק לשלוף מהארכיון שניים-שלושה מסמכים שחתימותיהם של ראשי ממשלות ישראל, כולל הנוכחי, מתנוססות עליהם, לנער את האבק וליישם. מימוש הסכמים קיימים יכול לשנות מקצה לקצה את מצב הרוח הספקני עד קודר שאופף את המשא ומתן המדיני. ארה"ב, שהייתה שותפה פעילה לניסוח המסמכים והעניקה להם גושפנקא, אינה רשאית להתנער מהם.

נתחיל בהסכם וואי, שנחתם באוקטובר 1998 בטקס רשמי בבית הלבן על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת, לצד חתימתו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון.

השטחים ביהודה ושומרון מחולקים לשלושה אזורים: אזור A (שליטה פלסטינית ביטחונית ואזרחית), אזור B (שליטה אזרחית פלסטינית וביטחונית ישראלית) ואזור C (שליטה ישראלית ביטחונית ואזרחית). בהסכם זה ישראל התחייבה להעביר לרשות הפלסטינית 13% מאזור C לפי החלוקה הבאה: 12% לאזור B ואחוז אחד לאזור A. בפועל, ישראל הסתפקה בהעברת 2% מאזורC ל-B, ושינוי מעמד של 7.1% מאזור B ל-A.

כעבור פחות משנה, ב-4 בספטמבר 1999, חתמו ראש הממשלה אהוד ברק וערפאת על מזכר שארם א-שיח', המוכר גם בשם מזכר "וואי המתוקן". במעמד החתימה נכחו נשיא מצרים חוסני מובראק, מלך ירדן עבדאללה ומזכירת המדינה האמריקאית מדלן אולברייט.

בהסכם זה התחייבה ישראל להעביר (בתוך שבוע) 7% מאזור C ל-B. בנובמבר 1999 היה עליה להעביר 2% מאזור B ל-A וכן 3% מאזורC ל-B, ובינואר 2000 אחוז נוסף מאזור C ל-A ו-15% מאזור B ל-A.

בפועל לא הועבר מאומה מכל זה. שטחי A ו-B משתרעים היום על פני פחות מ-40% מהגדה.

במאי 2003 החליטה ממשלת שרון לאמץ את מפת הדרכים של הקוורטט. להחלטת הממשלה צורפו 14 הסתייגויות, שלא סתרו סעיף במפת הדרכים שחייב את ישראל להקפיא כליל את הבנייה בהתנחלויות ולפרק את כל המאחזים שהוקמו אחרי מארס 2001.

במארס 2005 אימצה ממשלת שרון (שנתניהו כיהן בה שר אוצר) את דו"ח המאחזים של עו"ד טליה ששון. בהחלטה נאמר, בין השאר, כי ישראל מחויבת למפת הדרכים, בהתאם להחלטת ממשלה מ-2003. כדי להסיר ספק צוין עוד בהחלטה כי "בשלב הראשון של מפת הדרכים נקבע, כי על ישראל לפרק את המאחזים הבלתי מורשים שהוקמו מאז מארס 2001" וכי "ממשלת ישראל תעמוד בהתחייבות זו".

בפועל, פורקו כמה מבנים ארעיים. לעומת זאת הוקמו אין ספור מבנים חדשים בעשרות מאחזים.

במקום להזרים כספים להתנחלויות מבודדות שקיומן בריבונות ישראלית סותר את פיתרון שתי המדינות, הממשלה צריכה להעביר חוק פינוי–פיצוי שיאפשר לרבבות מתושבי אותן התנחלויות לחזור לשטח ישראל.

סקר חדש, שנערך בסוף 2013 על ידי מרכז מאקרו לכלכלה מדינית בשיתוף ארגון "עתיד כחול לבן", מגלה כי 28.8% מתוך כמאה אלף תושבי ההתנחלויות המבודדות שממזרח לגדר ההפרדה, כלומר כ-30 אלף בני אדם, מעוניינים להתפנות תמורת פיצוי לפני הסכם מדיני. מהסקר עולה עוד, כי האזור שתושביו מגלים את הנכונות הגבוהה ביותר להתפנות (43.1%) הוא בקעת הירדן וצפון ים המלח - אותו אזור שאנשי הימין מבקשים לספחו.

מימוש הסכמים קודמים ועידוד ישראלים לצאת מהשטחים אינם תחליף למאמץ החשוב של קרי להגיע להסכם שלום אזורי על בסיס יוזמת השלום הערבית. הם הקביים שבלעדיהם כולנו ניפול אפיים ארצה.

More from Akiva Eldar

Recommended Articles