בין ואדי סליב לעמיר פרץ: על הגזענות בפוליטיקה הישראלית

זמן קצר לאחר שהביס את שמעון פרס בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה בנובמבר 2005, הכריז עמיר פרץ בחגיגיות על סופו של המתח העדתי בחברה הישראלית. "הרגע הזה הוא הרגע של קבורתו של השד העדתי", אמר בנאום הניצחון שלו. אולם, עד מהרה גילה פרץ, יליד מרוקו, שקהילות רבות שתמכו במפלגה עוד מימי מפא"י, גם בערים הגדולות וגם בקיבוצים, נוטשות את העבודה יחד עם פרס ועוברות לתמוך בקדימה.

סקרים פנימיים שהזמין מטה פרץ לקראת הבחירות לכנסת ב-2006 הראו שכשישה מנדטים, הנמנים על מה שנהוג לכנות "השבט הלבן", הסירו את תמיכתם מהמפלגה. בעיניהם הוא היה מנהיג סקטוריאלי מזרחי. העבודה בראשותו קיבלה 19 מנדטים בבחירות, רק מכיוון שהצליח לגייס אלקטורט חלופי מקרב ערי הפריפריה.

בהמשך גילה פרץ שהשד העדתי, אותו אחד שכביכול קבר בליל ניצחונו בפריימריז, מאיים לקבור דווקא אותו תחת מפולת של סטריאוטיפים ורמיזות גזעניות, שהגיעו לשיאם במלחמת לבנון השנייה כשכיהן כשר ביטחון. כשדיבר אחר כך על ההתפכחות שחווה באותם ימים, ועל אכזבתו מכך שלא הצליח להיות מנהיג ממלכתי של כלל הציבור, הוא עשה זאת בצמצום ובעדינות. פרץ לא רצה, ובצדק, להפוך למזרחי הבכיין התורן של הפוליטיקה הישראלית.

טענות על קיפוח ופערים חברתיים, כשהן נשמעות מפי פוליטיקאי מזרחי, יתקלו בדרך כלל בחשדנות וייחשבו לבכיינות. בחוגים הפוליטיים קיימת תמימות דעים על כך שהמחאה של קיץ 2011 הצליחה לסחוף אחריה מאות אלפי ישראלים, מכיוון שהצעירים שהובילו אותה הוציאו את המאבק החברתי מהנישה המזרחית סקטוריאלית והפכו אותו לממלכתי.

מסיבה זאת, לחשיפת הפרוטוקולים של ועדת החקירה לאירועי ואדי סליב בסוף השבוע [14 בפברואר] בהארץ יש חשיבות עצומה להבנת המחיר התדמיתי הגבוה שפוליטיקאים מזרחיים, שנושאים את הדגל החברתי, שילמו ועדיין משלמים.

55 שנה אחרי פרוץ המהומות בשכונה החיפאית, בהובלת מנהיגים מקומיים ממוצא מזרחי, חושפים הפרוטוקולים כיצד מי שעמדו בהנהגה הבכירה ביותר של המדינה אז, רובם יוצאי אירופה, ראו את האירועים: לא כמאבק חברתי לגיטימי של אוכלוסייה מוחלשת ומקופחת, אלא כעימות אתני, סקטוריאלי ובכייני של קבוצה נחותה וכפוית טובה.

גולדה מאיר, אז שרה בממשלה, סירבה על פי הפרוטוקולים להשתכנע מכך שהמניע למהומות הוא מצוקה חברתית. "מה שקרה כאן זה לא על רקע סוציאלי, תהרגו אותי ולא אודה שזה על רקע סוציאלי", אמרה. נשיא המדינה, יצחק בן צבי, קבע כי "תחילה באו ממרוקו המקרים הסוציאליים. בעלי ההשכלה לא עלו ארצה, אלא עברו לצרפת או למדינות אחרות". הציטוטים מפי השרים האחרים נשמעים דומים ונגועים גם הם בגזענות בצורתה הבסיסית ביותר. הם מעמידים באור מגוחך את מסקנת הוועדה, שלפיה אין בישראל אפליה ממסדית כלפי המזרחיים.

הפרוטוקולים חושפים רגע נדיר בשקיפותו, שבו ניתן לשרטט בבירור את מאפייניה של השקפת העולם השלטונית על המהגרים מארצות ערב, ואת ההתייחסות למאבקם הקיומי כאל מרידה של שתיינים, אנאלפביתים ופורעי חוק שיש לדכאם בכוח. הם מספקים הצצה אל רגע מכונן בשנותיה הראשונות של המדינה, שבו מחאתם של המזרחיים מתורגמת על ידי ההנהגה האשכנזית כאירוע סקטוריאלי לא לגיטימי.

בכך הונחו למעשה היסודות לתפיסות שמלוות אותנו עד ימים אלה.

זו בדיוק אותה השקפת עולם שגרמה לסגן שר הביטחון לשעבר, האלוף במיל' אורי אור, לומר ב-1998 בראיון לדניאל בן סימון ש"המרוקאים הם העדה הכי גדולה והכי פרובלמטית, ואין להם סקרנות לדעת מה קורה מסביבם". אור, איש מפלגת העבודה, חיסל בכך את הקריירה הפוליטית הקצרה שלו, אבל הסטריאוטיפ שלפיו מזרחי שמוביל מאבק חברתי הוא בכיין - עדיין חי ובועט.

עשורים רבים חלפו מאז אירועי ואדי סליב, אך התפיסות הגזעניות של דור המייסדים כלפי המזרחיים עדיין מניעות את המנגנונים הפוליטיים והחברתיים. הפוליטיקאים המזרחיים ממעטים לדבר על כך, אם בכלל, כי ברגע שיעשו זאת יפילו את עצמם אל מלכודת הבכיינות ויצאו מופסדים. לכן לא ניתן להפריז בעוצמתם ובחשיבותם של הפרוטוקולים, גם אם, למרבה הצער, חשיפתם לא עוררה דיון ציבורי משמעותי שיכול היה להתחיל תהליך התמודדות אמיתי ואמיץ עם השד העדתי.