זהירות, שור מועד

"אוֹ נוֹדַע, כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, בְּעָלָיו--שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ" (שמות, כ"א, ל"ו)

חסד גדול עשה עימנו פרשן ידיעות אחרונות, שמעון שיפר, שפרסם (ב-14 בינואר) את דברי ההשמצה נגד מזכיר המדינה ג'ון קרי, שמשה יעלון השמיע באוזניו "שלא לציטוט". מעתה לא יוכל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להתנער ממעשיו של שר הביטחון, בטענה שהוא "לא ידע עם מי יש לו עסק".

ההתנצלות הצולעת שיעלון שלח לקרי, איננה משנה את העובדה המדאיגה, ששר הביטחון בממשלת ישראל מתייחס למשא ומתן שמתנהל בין ישראל לפלסטינים כאל מטרד אסטרטגי. אילו מדובר היה בשר לעניינים אסטרטגיים, יובל שטייניץ, אפשר היה להתייחס לעניין כאל קוריוז. אילו שר החוץ, אביגדור ליברמן, היה מכנה את עמיתו האמריקאי "משיחי" ו"אובססיבי", ניתן היה לפרש את דבריו כעוד ספין פוליטי-פנימי. לא כך פני הדברים כשיעלון, האיש האחראי במישרין על צה"ל, סבור שהתהליך המדיני מביא לרצח ישראלים. בידי שר הביטחון הכוח והסמכות לחבל בתהליך הזה, ואף לחסל אותו. תגובות-יתר על פיגועים של ארגוני טרור, כמו מבצעי "חומת מגן" ו"עופרת יצוקה" או חיסולו של ראאד כרמי, הכניסו את התהליך המדיני עם הרשות הפלסטינית לקיפאון עמוק.

לא. אין באמירה שיעלון סבור כי התהליך המדיני מביא לרצח ישראלים, משום פליטת קולמוס או פרשנות מרחיקת לכת של דברי יעלון, שנלחשו לאוזניו של עיתונאי. בהרצאה פומבית שנשא ב-17 בנובמבר 2013 בערב עיון במרכז דיין שבאוניברסיטת תל-אביב, הצביע יעלון על זיקה ישירה בין המו"מ לבין העלייה שהסתמנה אז במספר הפיגועים. הוא טען כי מקורו של חוסר השקט בתסכול שחש הציבור הפלסטיני מגילויי השחיתות ברשות הפלסטינית, ומהתוצאות הדלות של התהליך המדיני. "מה שקורה כאן הוא תוצאה של התהליך המדיני", הכריז יעלון ופירט: "קראנו לזה פעם 'קורבנות שלום'. אז היום זה קורבנות התהליך המדיני". הוא הסביר כי המו"מ "עולה בתקשורת הפלסטינית עם דה-לגיטימציה לישראל. ואז עולה המתח, ואדי הדלק מזינים את המוטיבציה לרצוח יהודים".

גם באותה הרצאה הפנה יעלון אצבע מאשימה כלפי "המערב". "הכי חמור", אמר, "שהמערב תופס לא נכון את הסכסוך... אומרים 'שטחים תמורת שלום': אם יש דבר זמני במזרח התיכון – הריהו 'שלום' או 'הודנא'". הפעם הוא לא כינה את הגישה האמריקאית "משיחית" ו"אובססיבית", אלא בחר בהגדרה "פתרוניזם "ו"עכשוויזם".

שר הביטחון חתם את הרצאתו בציטוט של שר הביטחון במלחמת 1967, משה דיין, "הזמן פועל לטובתנו". יעלון שכח כנראה כיצד הזמן "פעל לטובתנו", כשדיין ישב עדיין על כיסאו ב-1973, מלחמת יום כיפור. הוא גם פסח על ההבחנה המפורסמת של דיין: "טוב שארם א שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א שייח'". חמש שנים אחר-כך, ב-1978, נהפך דיין לתומך נלהב בהסכם קמפ דייוויד.

לעומת זאת, יעלון מתפאר ב"התפכחותו מאשליית אוסלו". בהופעה שהוקלטה בסתר באוגוסט 2009, גילה יעלון, אז המשנה לראש הממשלה, כי הוא עצמו אינו מכיר במושג "התנחלויות לא חוקיות" ובגבולות 67'. במפגש עם אנשי "מנהיגות יהודית", חוג ארץ ישראל השלמה, בראשות משה פייגלין, הכריז יעלון, כי "יהודים צריכים לחיות בכל ארץ ישראל לנצח".

אם יהודים צריכים לחיות לנצח בלב חברון ובפאתי שכם, איזה עניין יש להם בפתרון שנועד להוציא אותם שם? ואכן, בראיון שפורסם בהארץ ביוני 2012, דיבר יעלון בשבחו של הקיפאון המדיני. "כך אפשר לחיות גם עוד מאה שנים", פסק והוסיף: "מי שמציע פתרון עכשיו מציע אשליית-שווא. עגל זהב. הונאה עצמית". כידוע, נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, הוא ראש וראשון לתומכי פתרון מזורז של הסכסוך, משמע בכיר מציעי אשליית השווא, בוני עגל הזהב הלוקים בהונאה עצמית. באותו ראיון ציין יעלון, כי "יציבות משיגים לא באמצעות הסכמים מדומים על המדשאה של הבית הלבן, אלא באמצעות הרתעה. באמצעות נבוט עבה וגזר".

בהזמנות נוספת, הפעם במהלך סיור שערך ב-7 בינואר השנה בפיקוד מרכז, הצביע יעלון על זיקה נקודתית ישירה בין התהליך המדיני לבין התופעה המתרחבת של תקיפת אזרחים וחיילים ישראלים בידי צעירים פלסטינים לא מאורגנים - תופעה שזכתה לכינוי "פיגועי אווירה". לדבריו, "התקשורת הפלסטינית וגם הרטוריקה שלו (של אבו מאזן – ע.א.) בהחלט גורמות בסופו של דבר להסתה ולהחלטה של בודדים ללכת ולבצע פיגוע".

את עקבותיה של ההבחנה בדבר הזיקה בין קידום המו"מ לריבוי הפיגועים אפשר למצוא במאמר שפרסם הפרשן הצבאי עמיר רפפורט ימים אחדים קודם לכן (24 בדצמבר 2013). רפפורט כתב כי, "המו"מ המדיני, שלפי כל ההערכות אינו מוביל לשום הסכם, מתסיס את האווירה עוד יותר ומדרבן גורמים רבים לבצע פיגועים". הוא דיווח כי במערכת הביטחון נערכים לעליית מדרגה נוספת בתסיסה ובאלימות באפריל הקרוב, בתום תשעת החודשים שקרי קצב למשא ומתן. מקורותיו של הפרשן הצבאי סיפקו לו תחזית של "חורף ואביב חמים למדי, עם הרבה עבודה לכוחות הביטחון".

בידי שני אנשים היכולת להכריע, האם עבודת כוחות הביטחון תתמקד בחודשים הבאים במאמץ להנמיך את הלהבות, כדי להעניק סיכוי להסדר שלום, או בליבוי האש, במטרה להבריח אחת ולתמיד את "המשיח האובססיבי": ראש הממשלה נתניהו, הנושא באחריות העליונה למדיניות השלום והביטחון, והרמטכ"ל, בני גנץ, שעליו מוטלת האחריות להוציא לפועל את מדיניות הממשלה.

בספרו "חזית ללא עורף – מסע אל גבולות תהליך השלום" (הוצאת "ידיעות אחרונות", 2004) סיפר שלמה בן-עמי, מי שהיה בראשית האינתיפאדה השנייה (ספטמבר 2000) שר החוץ וחבר בקבינט הביטחוני, כי השר אמנון ליפקין-שחק, שריכז באותה תקופה את המאמצים להגיע לרגיעה, "נותר חסר אונים מול מדיניותו של הדרג הצבאי הבכיר".

בן עמי ציין, כי "הצבא ניהל את המערכה באינתיפאדה השנייה בעוצמה שלא תאמה את רוח ההנחיות של הדרג המדיני, שביקש לאתר נקודת איזון קשה בין חובת התגובה לאלימות לבין הצורך שלא להרחיב את הספירלה המלחמתית ולהותיר מרחב לחידוש המשא ומתן". שמו של אחד משני המפקדים העליונים, הקצינים שניהלו את המערכה שתקעה את גלגלי התהליך המדיני למשך שנים ארוכות: סגן הרמטכ"ל, האלוף משה יעלון.