דילוג לתוכן העיקרי

נתניהו בסך הכל בונה אליבי

בנט עלה על בריקדות מול ראש הממשלה, אבל לימין הישראלי אין סיבה לדאגה. האופי והאידיאולוגיה של נתניהו לא יאפשרו לו לבצע מהלך אמיתי עם הפלסטינים. הוא רק רוצה שלא יאשימו אותו בשום דבר כשתפרוץ המהומה הגדולה
A combination photo shows Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu speaking during a session at the annual meeting of the World Economic Forum (WEF) in Davos January 23, 2014.                         REUTERS/Ruben Sprich (SWITZERLAND  - Tags: POLITICS BUSINESS TPX IMAGES OF THE DAY)   - RTX17RB9

ישראל מוגדרת, ובצדק, כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. למרות שהיא מאוימת על ידי גוש חרדי הגדל במהירות וימין קיצוני שמעדיף את ההלכה היהודית על פניה, הדמוקרטיה הישראלית חיה ובועטת, טוטאלית ומוחלטת. לפעמים, עד כדי הגזמה פראית. כפי שנוכחנו, שוב, בשבוע האחרון. הנה תקציר האירועים:

בסוף השבוע (24 בינואר), במהלך כנס דאבוס, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום ובו הצהיר כי אין לו כוונה לפנות התנחלויות והוא לא מתכוון לעקור ולו מתנחל אחד מביתו. הנאום עורר סערה מחוף אל חוף. הפלסטינים, האגף היוני בקואליציה (בעיקר ציפי לבני ויאיר לפיד), וכמובן, האמריקאים. אנשיו של ג'ון קרי זעמו. הצהרה כזו של נתניהו מחבלת במשא ומתן שנמצא בשלב הכי רגיש וקריטי שלו.

במוצאי שבת וביום ראשון הופעלו על לשכת ראש הממשלה לחצים כבדים מכיוון וושינגטון, עד שצץ בכיר בסביבתו של נתניהו שאמר לסוכנות ידיעות כי יש מצב שבהסדר הקבע מתנחלים ישראלים יחיו תחת ריבונות פלסטינית והתנחלויות ישראליות יישארו על מכונן, למרות שהשטח יעבור לידיים פלסטיניות. ובמילים אחרות: ההתנחלויות לא יהיו מכשול לשלום. אפשר להירגע.

יכול להיות שהאמריקאים נרגעו. בימין הישראלי קרה דבר הפוך. פרצה מלחמת עולם. הימין, שנתניהו הוא מנהיגו, קם על ראש הממשלה בהמוניו. ארבעה סגני שרים התבטאו בחריפות נגדו. את השיא שבר שר הכלכלה נפתלי בנט, יו"ר מפלגת "הבית היהודי" הניצית, שאמר את המשפט הלא ייאמן הבא: הדברים שיוחסו לנתניהו, כך בנט, הם "איבוד עשתונות ערכי". לא זכורה כאן התבטאות חמורה כל כך של שר נגד ראש ממשלתו המכהן.

נתניהו ובנט גוררים אחריהם מערכת יחסים עכורה. בנט היה ראש המטה של נתניהו כשזה היה יו"ר האופוזיציה. בנט מכיר מקרוב באיזו מהירות נתניהו מאבד את עשתונותיו. נדמה לי, שהפעם שניהם איבדו את עשתונותיהם במקביל תוך שהם שוברים שיאי מהירות קודמים.

לאחר פרסום דבריו של בנט, התפתחה קטטה ציבורית בינו לבין נתניהו. הנה תקציר האירועים: בעקבות התבטאותו של בנט, האשימו אותו אנשי נתניהו בפגיעה בוטה וישירה באינטרס הישראלי. ביום שני השבוע ציין העולם את יום השואה הבינלאומי, הם אמרו, ובמקום לתת לאבו מאזן להצטייר כגזען ביום כזה, כשהכריז שלא יאפשר למתנחלים יהודים להיות במדינתו, בנט העביר את תשומת הלב לצד הישראלי ונפל בפח הפלסטיני. כך אנשי נתניהו.

בנט הגיב ואמר, שמדהים שגם אחרי יממה שלמה של תדרוכים בתקשורת, נתניהו עדיין לא מתנער מהאמירה האיומה הזו לפיה יפקיר התנחלויות ויפנה שטחים לטובת הפלסטינים, כשהוא משאיר מתנחלים מאחור. אנשי נתניהו הגיבו ואמרו שאם בנט לא מרוצה, הוא יכול להתפטר, אבל הוסיפו בארסיות שמכיוון שאין לו עדיין הישגים להציג, הם מניחים שיעדיף להישאר. בנט היתמם ושאל מדוע הוא צריך להתפטר, אם הוא אשם בסך הכל בהרס ספין של לשכת ראש הממשלה. אנשי הלשכה הגיבו וטענו שבנט לא מתנהג בקולגיאליות. אז הבנטים קוננו ואמרו שאם נתניהו תכנן להפיל בפח את אבו מאזן ושחרר "בלון ניסוי", הוא היה צריך לתאם את זה עם השרים שלו, ובכללם בנט. ולכך הגיבו אנשי נתניהו ואמרו שבהתנהגותו מוכיח בנט שאי אפשר ולא כדאי לתאם איתו שום דבר.

בסופו של דבר, כך הודלף, מתכוון נתניהו לזמן את בנט אליו לשיחת בירור ונזיפה נוקבת. הבעיה היא שנכון ליום שלישי השבוע (28 בינואר), בנט היה תקוע בקרקוב, שם קורקעה משלחת של 60 חברי כנסת ישראלים שיצאו לציין את יום השואה הבינלאומי במחנה הריכוז אושוויץ. נדמה לי שבנט העדיף להישאר בפולין הקפואה, מאשר לחזור לירושלים, הקפואה מבחינתו לא פחות. מצד שני, המרד המילולי שהכריז נגד ראש הממשלה אמור להקפיץ אותו בסקרים ולהעביר קולות ימניים מנתניהו וליברמן למפלגתו. ככה זה כאן אצלנו: הדבר היחיד שבאמת מעניין את המנהיגים הישראלים הוא הסקר הקרוב. השלום, המשא ומתן, המאבק על הלגיטימציה, העמדות לקראת חילופי ההאשמות הצפויים בין ישראל לפלסטינים, כל אלה, עם כל הכבוד, חשובים הרבה פחות.

 

-------------------

כבר מזמן לא היה מתווך יעיל, פעיל, חרוץ, יצירתי ונחוש כל כך לטובת עסקה שלא תהיה. הבעיה של קרי היא שאין להסכם שלו פרטנרים. לצדדים שהוא רץ ביניהם, אין סחורה.

בימים האחרונים של ממשלת אולמרט, כשראש הממשלה הישראלי הכין את הצעת השלום הנדיבה מאוד שהתעתד להעביר לאבו מאזן, הזהיר אותו מי שהיה אז ראש אמ"ן, האלוף עמוס ידלין, שאין סיכוי שאבו מאזן יענה בחיוב. המנהיג הפלסטיני, אמר ראש המודיעין הצבאי לראש הממשלה, אינו בשל. הוא לא מסוגל להגיד כן, הוא לא יכול להגיע לעסקה, אין לו תשתית לעשות את זה ואין לו אומץ או מוטיבציה. אולמרט הקשיב, והציג את תוכניתו לאבו מאזן. עד היום, ככל הידוע, לא התקבלה תשובה חיובית.

המצב דומה גם היום. גורמי המודיעין הישראלים השונים מאוחדים בדעתם, שהפלסטינים לא יכולים להגיע להסדר קבע, סוף סכסוך וסיום התביעות מול ישראל. אם המודיעין הישראלי היה נדרש לנפק הערכה מקבילה על הצד הישראלי, אני מעריך שהיא הייתה דומה: גם בישראל אין בשלות, אין היתכנות, אין מצב פוליטי שמאפשר הסכם אמיתי עם הפלסטינים. הליכוד ביתנו, בסך הכל 31 מנדטים, נשלט על ידי הימין. מעברו של ליברמן לצד המתון הוא טקטי, לא אסטרטגי. הציבור הישראלי לא מאמין בפרטנר הפלסטיני, מחנה השלום ההיסטורי נחלש וכמעט נעלם, והנעלם הכי חשוב במשוואה, בנימין נתניהו, עלול לקרוס לתוך עצמו אם ייאלץ לקבל החלטה אמיתית.

מי ששכנע את אבו מאזן להסכים לקבל התנחלויות ישראליות בשטחו במסגרת הסדר, היה נשיא המדינה שמעון פרס. זה קרה לפני יותר משנה, בסדרה ארוכה של שיחות בין השניים. כשהוא נשאל על כך היום, אבו מאזן עונה במעורפל. פעם הוא ממלמל משהו בעד, פעם הוא רוטן משהו נגד. אם זה יהיה המכשול לשלום, הוא יסכים. אין סיבה אמיתית שמצדיקה את קיומם של עשרות יישובים ערבים פלסטינים בתחומי ישראל, תוך מניעת קיומם של יישובים יהודים בפלסטין.

העניין הוא, שאנחנו רחוקים מנקודת ההכרעה הזו כרחוק מזרח ממערב. המסמך האמריקאי, עליו דיווחנו כאן לראשונה, אמור לכלול בין חמש לשבע נקודות, לעסוק גם בירושלים (בירת שתי המדינות), גם בשטח המדינה הפלסטינית (מבוסס על קווי 67' בחילופי שטחים), גם בסוגיית הפליטים (לא תהיה זכות שיבה לתחומי ישראל) וכמובן בנושאי הביטחון. ככל שנוקף הזמן, כך יורדים הסיכויים שזה יהיה מסמך מפורט ובשרני. יחד עם זאת, צפויים להיות בו מוקשים רבי עוצמה רבים, שיכולים לרסק את הקואליציה בישראל ולחולל מהומה גם בצד השני. הראשון שבהם, הוא אזכור "קווי 67'" כנקודת התייחסות מכוננת.

האם הקואליציה של נתניהו בסכנה? האם ראש הממשלה מתכוון להוציא ממנה את בנט והמפלגה שלו ולצרף אליה את מפלגת העבודה של יצחק הרצוג המתון? האם ביבי מסוגל לפרק את הליכוד בסגנון מה שעשה שרון עם "קדימה", להתמרכז ולפרוץ בסערה לעבר דפי ההיסטוריה עם הסדר כלשהו מול הפלסטינים? לצערי, התשובה לשאלות הללו ממשיכה להיות שלילית. יכול להיות שבסוף יהיה מסמך אמריקאי, שני הצדדים יקבלו אותו בהסתייגויות והמשא ומתן יוארך בתשעה חודשים עד שנה. אז מה? זה לא יוביל אותנו לשלום. 

נתניהו בעצמו חשף את כוונותיו במהלך הקטטה עם בנט. בסך הכל, מבחינתו, מדובר בהכנה ל"משחק האשמות" שיפרוץ מתישהו. לנתניהו אין גרעין תמיכה משמעותי בליכוד שיאפשר לו להתפצל. לנתניהו אין אישיות יציבה ומוצקה שתאפשר לו להתהפך על ה"בייס" הפוליטי שלו. האידיאולוגיה של נתניהו לא תאפשר לו להאמין ולבצע מהלך אמיתי.

כל מה שמעניין אותו זה שבסוף המשחק, כשתפרוץ המהומה הגדולה, לא יאשימו אותו בשום דבר. הוא בסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום, ושהבית הזה יהיה, אם אפשר, בית ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים.

 

More from Ben Caspit

Recommended Articles