ישראל מחפשת מנהיג

יום לאחר קבורתו של אריאל שרון השבוע (13 בינואר), צוטט שר הביטחון הישראלי משה (בוגי) יעלון מותח ביקורת אישית חריפה, הגובלת בגסות, על מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי.

"קרי משיחי", אמר יעלון בשיחות סגורות (כך על פי הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות), "הוא אובססיבי, שייקח כבר פרס נובל ויעזוב אותנו במנוחה".

יכול להיות שזו הייתה מחווה לאריאל שרון, שהיה שר ביטחון בישראל לפני שלושים שנה בדיוק, והתמחה בדיוק בהבערת שריפות כאלה, ויכול להיות שהייתה כאן מעידה של יעלון, שאומר את הדברים ללא הרף בדיונים פרטיים, אבל דואג שלא ידלפו החוצה. ובכן, הם דלפו.

אני מעריך שקרי לא נפל מהכיסא כשקיבל את הדיווח של השגריר דן שפירו. הוא שומע מיעלון ביקורת נוקבת על "התוכנית הביטחונית" שגיבשה ארה"ב לטובת ישראל. עלבונות אישיים לא שמע מהשר הישראלי באופן ישיר, אבל הרינונים קיימים. יעלון רוצה להיות שרון. הבעיה היא, שיעלון רוצה להיות שרון המוקדם, ולא המאוחר. שרון איש המלחמה, שרון הסרבן, שרון שלא עוצר באדום.

עשרות פוליטיקאים ומנהיגים מכל רחבי העולם, בהנהגתו של סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, נכחו ביום שני השבוע בטקס הלוויה של שרון. שמונה שנים לאחר השבץ המוחי הקשה בו לקה, עשרה ימים לאחר שכליותיו קרסו, השיב שרון את נפשו לבורא. בישראל היו משוכנעים שהנוכחות הבינלאומית בלוויה תהיה מצומצמת, לאור הזמן הרב שחלף מאז נעלם שרון מהמפה הפוליטית והמדינית. זו הייתה טעות.

ללוויה הגיעו משלחות רבות ובהן עשרות רבות של אורחים רמי מעלה מחו"ל, שהקשיבו להספד מרשים של סגן הנשיא ביידן וראש הממשלה הבריטי לשעבר טוני בלייר, שהצטרפו למספידים הישראלים, הנשיא שמעון פרס, ראש הממשלה נתניהו, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין והרמטכ"ל רב אלוף בני גנץ. שר ההגנה האמריקאי צ'אק הייגל התקשר מאוחר יותר באותו יום לעמיתו משה (בוגי) יעלון, לשיחת תנחומים מיוחדת. שרון המוקדם לא היה מקבל כזה כבוד. המאוחר, כן.

הליכתו של שרון סחפה גם את התקשורת הבינלאומית, ולא רק בעולם הערבי. רשתות הטלוויזיה במזרח התיכון היו כמרקחה והתייחסו למותו של הגנרל שרון, שסימל במשך עשרות שנים את הכוחנות והעוצמה הישראלית, כאל כותרת ראשית. אבל הליכתו של המצביא והמנהיג הישראלי עשתה כותרות לא רק במזרח התיכון, אלא מסביב לעולם כולו, כמעט בכל השפות.

מה היה בו, בשרון, שמשך את ההתעניינות הנרחבת הזו בעולם? לטעמי, הסיבה היא לא רק באישיותו של שרון עצמו. לא רק בישראל, גם בעולם מבינים שהליכתו של שרון היא סיומו של דור בישראל. גם בעולם מזהים את משבר המנהיגות החמור אליו נקלעה המדינה היהודית. גם בעולם מביטים ימינה ושמאלה, ולא מוצאים שרון חדש. נדמה לי, שלא רק בישראל, אלא גם בעולם מתגעגעים אליו, או אל מישהו בשיעור קומתו.

ראש ממשלת ישראל הנוכחי הוא בנימין נתניהו. בבחירות האחרונות נחל ביבי מפלה קשה כשמפלגתו, הליכוד, גרפה רק 20 מנדטים (מתוך 120 מושבים בכנסת). אלמלא האיחוד של הרגע האחרון עם "ישראל ביתנו" של ליברמן, שהוסיף לרשימה המאוחדת עוד 11 מושבים בכנסת, נתניהו היה מפסיד את הבחירות, למרות שהיה ראש ממשלה מכהן ולמרות שמולו לא התמודד שום מועמד אחר בעל שיעור קומה.

למרבה הפרדוקס, למרות שהוא לא פופולארי מבחינה אישית, ולמרות שהוא הביא תוצאה מאכזבת מאוד בבחירות האחרונות, כשהישראלים נשאלים מי מבין המועמדים הרלוונטיים מתאים להיות ראש הממשלה, נתניהו זוכה בקלות במירב הקולות. הוא נע סביב 40%, בעוד אלה שמזנבים בו, מסתפקים במספרים חד ספרתיים (יצחק הרצוג, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, ציפי לבני).

מדובר במצב פוליטי נדיר: הציבור הישראלי לא מוקיר את נתניהו, לא מעריך אותו, לא אוהב אותו, אבל מודע למציאות בה אין אף אחד אחר מלבדו. ביבי משחק לבד בזירה הפוליטית הישראלית כבר זמן רב, וכפי שהדברים נראים כעת, ייקח עוד לא מעט זמן כדי לשנות את המצב הזה.

תחשבו על זה: ראש ממשלת ישראל הוא ברווז פוליטי צולע, אבל אין שום איום ממשי על תפקידו. התמיכה בו נמוכה והאמון בו דל, אבל אין אף מועמד אחר שמתחיל לאיים עליו.

איך נקלעה ישראל למשבר המנהיגות החמור הזה, שהינו חסר תקדים? התשובה מורכבת. בעשורים הראשונים לתקומתה, נהנתה ישראל מדור המייסדים, שהיה גם מה שמכונה כאן "דור הנפילים". מדוד בן גוריון, האב המייסד, דרך גולדה מאיר, משה שרת, לוי אשכול, משה דיין, שמעון פרס וכמובן יצחק רבין. בכל רגע נתון, היו בישראל לפחות ארבעה-חמישה מנהיגים שלטשו עיניהם לכס ראש הממשלה, שנתפסו כמתאימים לתפקיד, שהיו קרובים להשגתו.

גם ב-1977, כשהשלטון התחלף בפעם הראשונה משמאל לימין, נמשכה המציאות הזו: הליכוד הציג את מנחם בגין, ובעקבותיו את "נסיכי הליכוד", אנשים כמו אריאל שרון, דוד לוי, רוני מילוא, דן מרידור, יצחק שמיר; מפלגת העבודה המשיכה להציג את הטנגו של יצחק רבין ושמעון פרס, ולחבורה הזו הצטרף אחר כך אהוד ברק, וברגע האחרון השתחל אליה, איכשהו, אהוד אולמרט.

המשחק היה תמיד פתוח, המועמדים רבים, צפיפות בצמרת. אריאל שרון נהג לתאר, כשהיה ראש ממשלה, עד כמה קשה התפקיד, עד כמה מייסרות ההחלטות ועד כמה כבדה האחריות, ובכל זאת, היה מוסיף, אני רואה כאן בחוץ תור די ארוך של אנשים שרוצים לרשת אותי.

הליכתו של שרון מסמלת את היעלמותו הסופית של דור המייסדים. האחרון שנותר בחיים מהחבורה שייסדה את ישראל הוא שמעון פרס, שכבר חגג 90 ויסיים בעוד חמישה חודשים קדנציה כנשיא המדינה.

פרס לא פורש, אנשים כמו פרס אינם פורשים לעולם, אבל לפוליטיקה פעילה ממש קשה להאמין שיחזור. נתניהו ממשיך להיות ראש הממשלה, וכשמסתכלים סביב קשה לאתר את זה שיאיים עליו בבחירות הקרובות. שר הביטחון יעלון לא בשל עדיין, כמוהו גם גדעון סער, הפוליטיקאי הבולט ביותר בתוך הליכוד. יאיר לפיד איבד את המומנטום, יצחק הרצוג, יו"ר מפלגת העבודה הטרי, טרם צבר אותו, ציפי לבני ירדה לשוליים ונפתלי בנט קיצוני מדי. אין בכל המפה הפוליטית הישראלית מישהו שנראה כמו ראש ממשלה פוטנציאלי. כולם מאוחדים בדעה שנתניהו גמר את הסוס, שקשה להאמין שתהיה לו עוד קדנציה, שהוא תקוע ומאובן ו"איבד את זה" (בהנחה שאי פעם היה לו "את זה"), אבל אף אחד לא מסוגל להצביע על זה שיבוא וייכנס ללשכת ראש הממשלה במקומו. אין מועמד כזה. אין חיה כזו.

מעבר להיעלמותו של דור המייסדים, קרו פה עוד כמה דברים, מתוכננים יותר. המערכת הפוליטית הישראלית, בהשראתו של נתניהו, נקטה באמצעים כדי לחסום ולבלום הגעתם של כוחות חדשים.

הפעולה הדרמטית ביותר היא קבלתו לפני מספר שנים של "חוק הצינון". לפי חוק זה, קצינים בכירים מהצבא, המשטרה או שירותי הביטחון ייאלצו לעבור תקופת צינון של שלוש שנים בטרם ייכנסו לפוליטיקה. אם נוסיף לשלוש השנים הללו שנה נוספת (הקצינים הללו מקבלים עם סיום שירותם "שנת הסתגלות" במהלכה הם עדיין נהנים מהתנאים והמשכורת ולא פושטים מדים), נקבל מציאות בה רמטכ"ל או אלוף בצה"ל, או ראש מוסד או שב"כ, ייאלצו להישאר מחוץ למערכת הפוליטית ארבע שנים מרגע סיום תפקידם. ארבע שנים בפוליטיקה הישראלית זה נצח. קצב האירועים בישראל משכיח מהציבור מה שקרה כאן לפני חודשיים, כך שמישהו שהיה רמטכ"ל לפני ארבע או חמש שנים נחשב כבר להיסטוריה רחוקה.

עד קבלתו של החוק הזה, הייתה מערכת הביטחון כור ההיתוך הראשי של מנהיגות לישראל. כשמדינה מוקפת אויבים רבים כל כך, ועצם קיומה עומד בסכנה 365 ימים בשנה, אך טבעי הוא שרזומה צבאי ראוי ייחשב בה אחד התנאים להצלחה פוליטית. ההנהגה הישראלית חידשה את שורותיה ואת מאגרי כוח האדם שלה דרך צה"ל במשך שנים: משה דיין, אריאל שרון, אהוד ברק, יצחק רבין, משה (בוגי) יעלון, רשימה חלקית של פוליטיקאים ישראלים בכירים שבאו משורות צה"ל. עכשיו, הזרם הזה נקטע, כמעט בן לילה.

את החוק הזה העבירו במערכת הפוליטית כדי לנטרל את הליכתו לפוליטיקה של הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ. בינתיים חלוץ הפך ללא רלוונטי (בעקבות מלחמת לבנון השנייה), ואז נתפס החוק כמטרפד את הליכתו הצפויה לפוליטיקה של הרמטכ"ל גבי אשכנזי. אבל גם אשכנזי ספג חבטות קשות ב"פרשת הרפז" שמטלטלת עד היום את צה"ל. יחד עם שני אלה, נמנעה הליכתם לפוליטיקה של שורה ארוכה של קצינים בכירים מוכשרים, משורות הצבא, השב"כ, המוסד (מאיר דגן, למשל) והמשטרה. כולם תקועים ב"צינון", מאבדים את המומנטום, מתרוקנים מרוח במפרשים. עד שהצינון ייגמר, גם הם יהיו גמורים.

לחומת המגן הזו צריך להוסיף מבצעי "סיכול ממוקד" שבוצעו בפוליטיקאים ישראלים שהלכו נגד מרכזי העוצמה המסורתית (מערכת המשפט, למשל). הקורבנות הראשיים בתחום הזה היו אהוד אולמרט וחיים רמון.

התוצאה הסופית של כל מה שתואר במאמר הזה, קשה ומדאיגה. לקראת השנה ה-66 לקיומה, ישראל מאבדת כיוון. נדרשות לה החלטות גורליות, ואין מי שיחליט. נדרשת לה מנהיגות אמיצה, אבל אין מי שינהיג. מבחוץ נראית ישראל, בעיקר ביחס לשכנותיה, כאי של יציבות וביטחון. מבפנים, ישראל היא מדינה שאיבדה כיוון ומחפשת מנהיג.