הסכסוך הישראלי-פלסטיני משווע למנדלה

בישראל ניטש השבוע (4 בדצמבר) ויכוח פומבי פרוע בין שתי הגישות העיקריות המפלגות את הציבור הישראלי באשר לתהליך השלום, הבידוד המדיני ושאר המאבקים הגיאו-אסטרטגיים של המדינה היהודית.

בפינה הימנית ניצב, כרגיל, ראש הממשלה בנימין נתניהו. בפינה השמאלית של הזירה מפתיע, בעוד גיחה אמיצה, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין. השניים החליפו מהלומות מילוליות פומביות שהפכו לקרב בוץ יצרי, אבל הוויכוח עקרוני, ותיק ומפלג את הישראלים כבר עידן ארוך.

דיסקין נאם ב"כנס העשור" של יוזמת ז'נבה, שהתקיים בהשתתפות 600 איש בתל אביב. הנה עיקרי דבריו: הגיע הזמן להעדיף את קדושת העם על פני קדושת הארץ, ולהפוך את ישראל לבית שאינו מחייב כיבוש של עם אחר. ישראל חייבת להקפיא התנחלויות. כמות המתנחלים בשטחי הגדה המערבית מגיעה למימדים שאף ממשלה לא תצליח לפנות.

דיסקין קרא גם לבצע מחוות לטובת הפלסטינים. המחווה החשובה ביותר, לשיטתו, היא הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות. המחווה השנייה היא שחרור אסירים. אסור, על פי דיסקין, לבצע את שחרור האסירים במסגרת "עסקה פוליטית צינית ומבחילה שנועדה להימנע מהקפאת התנחלויות, כפי שהממשלה עשתה".

שיא דבריו של דיסקין בא בקביעתו החד משמעית, ש"השלכות היעדר פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני קיומיות בהרבה מסוגיית הגרעין האיראני".

באמרו את הדברים הללו, חילל דיסקין את קודש הקודשים של ראש הממשלה נתניהו, שהיו מפקדו הישיר בתפקידו הקודם כראש השב"כ. הרי נתניהו מזניח את כל שאר תחומי החיים לטובת העניין האיראני, בו הוא רואה את חזות הכל, את המפתח להמשך קיומו של עם ישראל בארצו.

דיסקין בעט בתפיסה הזו ברגל קלה. עכשיו, אמר, זו אולי ההזדמנות האחרונה להגיע לפתרון שתי המדינות. יוזמת ז'נבה מניחה תשתית נכונה להסכם. לא נוכל לחיות במדינה אחת בין הים לירדן ולא נוכל להתייחס לסכסוך כאל רסיס בישבן, כדברי אחד משרינו החדשים. "השאלה תהיה מיהו הישבן ומיהו הרסיס", כדבריו.

דיסקין רמז בדבריו לאמירתו מעוררת המחלוקת של השר נפתלי בנט, שהשווה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לרסיס ישן שתקוע בישבן הישראלי שנים ארוכות ומציק. אבל לא עם בנט פרצה מלחמת עולם בעקבות הדברים הללו, אלא עם נתניהו. לשכת ראש הממשלה מיהרה לפרסם הודעת גינוי קשה, ולהאשים את דיסקין בקוצר ראות גיאופוליטי והיסטורי, בסיכון עתידה של ישראל ובעיקר בנקמנות. דבריו של דיסקין כנגד נתניהו, אמרו מקורבי ראש הממשלה, באו מתוך תסכול אישי, לאחר שרצה להתמנות לראש המוסד (אחרי שפרש מהשב"כ), ונתניהו העדיף למנות תחתיו את תמיר פרדו.

הבעיה עם הגרסה הזו היא, שאין לה קשר עם המציאות. דיסקין סיים קדנציה מלאה בשב"כ (חמש שנים), התבקש על ידי נתניהו להישאר עוד שנה והסכים. אחר כך שאל אותו נתניהו אם ירצה להחליף את מאיר דגן כראש המוסד. דיסקין ביקש זמן לשקול. כשחזר עם תשובה חיובית, נתניהו כבר החליט למנות את פרדו.

דיסקין לא כעס. להיפך. הוקל לו. הוא שירת את מדינת ישראל 36 שנה, הוא היה ראש השב"כ, ארגון גדול ועוצמתי בהרבה מהמוסד, הוא רצה לחזור הביתה. עכשיו מנסים בלשכת נתניהו ללכלך אותו במניעים פסולים. מי שמכיר את דיסקין, את רמתו המוסרית, את ערכיו האישיים, יודע שמדובר בהאשמות שווא. דיסקין, בדרך כלל אדם שקט וקר רוח, התפוצץ. הוא הגיב בעמוד הפייסבוק שלו. הוא הוריד כפפות והסתער על נתניהו תוך אזכור השערורייה התורנית האחרונה בה הסתבכו בני הזוג נתניהו השבוע: פרסום עלות אחזקת ביתם הפרטי בקיסריה, שחשפה אורח חיים קיסרי, בזבזני ונהנתני במיוחד. בישראל קמה סערה, ולא בפעם הראשונה. עכשיו בא דיסקין לנתניהו עם הסיפור הזה אחרי שכבר החל לדעוך, והעיר אותו מחדש. נדמה לי שנתניהו הפסיד בסיבוב הזה לדיסקין.

השאלה היא, מי ינצח את הסיבוב הזה בראיה היסטורית. כי בינתיים, העמדה בה מחזיק נתניהו, שאין שום סיכוי להגיע להסדר עם הפלסטינים וחבל על הזמן והאנרגיה, היא עמדתם של רוב הישראלים. הסקפטיות, ההתמכרות לסטטוס-קוו, המצב הביטחוני הסביר, המצב הכלכלי הלא רע, העובדה שהפלסטינים מפולגים בין עזה ליהודה ושומרון ומגלים סימני סרבנות קבועים, כל אלה הביאו לריסוקו של מחנה השלום הישראלי שלא רוצה לשמוע על הפלסטינים, מעדיף להמשיך לשלוט בהם דה-פאקטו, אבל להתעלם מזה דה-יורה.

דיסקין השמיע קריאת השכמה, ולא בפעם הראשונה, אבל הסיכויים שהמוני הישראלים יפרצו בתשואות גיל אינם גבוהים, בשלב הזה.

העולם נפרד השבוע (5 בדצמבר) מנלסון מנדלה, חתן פרס נובל לשלום. האיש שידע את האמת, התעקש עליה, שמר על רוחו ועל צלמו במשך עשרות שנים בכלא האפרטהייד, לא השתמש בכוח והתנגד לאלימות, עד שניצח. כמה חבל שבסכסוך הזה, בין ישראלים לפלסטינים, אין מנדלה. אין מבוגר אחראי, כריזמטי, עוצמתי, שיבין את המטרה, שישרטט את הדרך, שיהיה מוכן לקבל את ההחלטות הקשות אבל גם לבצע ויתורים כואבים, ויידע להוביל את בני עמו לשם.

אין מנדלה בצד הפלסטיני, אין גם מנדלה בצד הישראלי. כל מה שנשאר זה הוויכוח, שהופך מדי פעם למריבה מכוערת, הניטשת על חורבותיו של החלום, בין שרידיה העשנים של להבת השלום הכבויה.