דילוג לתוכן העיקרי

מי לעזאזל אמר שלום, ולא קיבל

הרומן המצרי המצליח עזאזל רואה אור בישראל, ואף שמדובר באירוע חגיגי, מאחורי תרגום ספרו של יוסף זידאן לעברית מסתתרת מציאות פוליטית קלוקלת.
Azazeel.jpg

בימים אלה נוחת על מדפי החנויות בישראל הרומן עזאזל, פרי עטו של הפילוסוף איש אלכסנדריה יוסף זידאן. עזאזל הוא מהספרים החשובים שיצאו לאור בערבית בעשור האחרון, ועתה אפשר לקרוא אותו גם בעברית.

סיפור המסגרת של העלילה הוא מסע בריחתו של היפא, נזיר קופטי בן המאה החמישית, ממצרים מולדתו. הימים היו ימי התפשטותה של הנצרות. סוכני הכנסייה השליטו את דתם בכוח ונקטו יד קשה נגד פגאנים ויהודים. היפא, שהיה עד למחזות רצח אכזריים בשם הצלב, נמלט מכפר הולדתו במצרים עלית לאלכסנדריה. משם המשיך לארץ ישראל והרחיק עד פאתי חלב, בחיפוש אחר שלווה ומרגוע. במסעו עבר חוויה פיזית ורוחנית- פילוסופית, שבמרכזה התמודדות עם עזאזל, הלוא הוא השטן בכבודו ובעצמו.

עזאזל זכה ב-2009 בפרס הבינלאומי לסיפורת ערבית, "הבּוּקר הערבי" היוקרתי, ותורגם ל-16 שפות. ד"ר זידאן, מחברו, מתמחה בעבודתו האקדמית בפילוסופיה האסלאמית ובכתבי יד עתיקים. בעזאזל הוא נותר אפוא קרוב לתחומי מחקרו, אבל במקום לחפש אחר האמת, הוא בדה אותה מלבו. באמצעות גיבורו זידאן מותח ביקורת נוקבת על המשתמשים באלימות בשם הדת. לנוכח ההיכרות עם הסופר, מבקר קולני של האחים המוסלמים בארצו, קשה שלא לתהות אם כיוון את חציו אל הנוצרים בלבד.

פרסומו של כותר מצרי בישראל איננו אירוע שגרתי. יבול התרגומים לעברית מן הספרות המצרית דל מאוד. אם יש בכך נחמה, הרי שבענפי תרבות אחרים המצב גרוע יותר. בקולנוע, בספורט ובתיאטרון, למשל, המגע בין שתי החברות אפסי. המחסום העיקרי שעומד בפני הוצאות לאור בארץ הוא התנגדות היוצרים בקהיר להעניק את זכויות התרגום על ספריהם לישראלים. זו התנגדות פוליטית, שנומקה בהמשך הכיבוש בשטחים וזכתה שנים רבות לגיבוי מהשלטונות המצריים. לפני שלוש שנים הקים עמיתו של זידאן, עלאא אל-אסוואני, קול זעקה לאחר שגילה כי ספרו המצליח בית יעקוביאן שתורגם לעברית ברשת, הופץ ברשת ללא אישורו.

כך נאלץ צרכן הפרוזה הישראלי להסתפק עד היום במבחר דל מהספרות המצרית, הכולל כמה מיצירותיו של חתן פרס נובל נגיב מחפוז, סיפוריה הקצרים של הפמיניסטית המצרייה נוואל סעדאווי ומחזות סאטיריים כמו סעדון המשוגע של לנין אל-רמלי וקומדיית אדיפוס של עלי סאלם.

גם מצבו של הקורא המצרי אינו טוב יותר. כל יוזמת תרגום מעברית כרוכה בהרמת גבות בקרב חוגים פוליטיים או גורמי ממשל בקהיר. במשך שנים עודד המשטר המצרי בשתיקה חרם ציבורי על כל מוציא לאור, מתרגם או סופר מקומי שפרסם כותר פרי מגע עם ישראלים. אבל הקורא המצרי לא נשאל כלל אם הוא מוכן להיות שותף למאמץ הלאומי לבלום תרבות עברית. "דעת הקהל" (שם קוד לקובעי המדיניות) החליטה במקומו שאין זה מעניינו לקרוא את דוד גרוסמן או אחרים, שכן בכך יתרום לחיזוקה התרבותי של ישראל ובהכרח יחליש את העמדה הפלסטינית. מוציא לאור, עיתונאי או סופר מצרי שחטא בשיתוף פעולה גלוי עם ישראלים הוקע והסתכן בסילוק מהאיגוד המקצועי שאליו השתייך. גם מערכת המשפט לא נרתמה להגן עליו. כזה היה גורלו של הסטיריקן עלי סאלם, שהושעה מאגודת הסופרים לאחר שביקר בישראל ופרסם ספר מסע שתיעד את חוויותיו בה. מצרי אחר, הוגה הדעות אמין אל-מהדי, פרסם בערבית יצירות אחדות מהספרות העברית, בהן מיכאל שלי של עמוס עוז ומוצארט לא היה יהודי מאת גבריאלה אביגור-רותם. ולא רק זאת, אל-מהדי אישר לתרגם בישראל את ספרו משבר הדמוקרטיה והשלום, ניתוח מפתיע של יחסי הכוחות בפוליטיקה הישראלית (ראה אור בשם הדעה האחרת, הקיבוץ המאוחד, 2001). כתוצאה מכך, הוא הודר כליל מהתקשורת המצרית, עד שנעלם מהשיח הציבורי.

בראיון עיתונאי שהעניק ב-2008 שר התרבות המצרי, פארוק חוסני, הוא הצהיר כי אם ימצא ספרים ישראליים בספריית אלכסנדריה, יעלה אותם באש. יותר משהיה בכך כדי להעיד על האינטלקטואל והצייר שאחז בתואר שר, היה בדבריו כדי לייצג הלך רוח ששרר בצמרת המצרית כלפי התרבות העברית. כמה שנים טובות לפני פליטת הפה של חוסני, המליץ נגיב מחפוז לחסידיו להכריז על מותה של היצירה המצרית, אם היא כה חרדה מפני פלישה תרבותית ישראלית. כך התפלמס הסופר הנערץ עם הנהגת ארצו ועם מתנגדי הנורמליזציה. הערותיו נבלעו, כמובן, בשאון התגרנים וסוחרי הסיסמאות.

ממשלות ישראל לא פעלו די הצורך לשנות את המצב. תפקידן היה פסיבי. נדיר שעודדו צריכה של תרבות ערבית או מגע בין ישראלים לשכניהם, בוודאי לא בתחומי הסיפורת, השירה, והתיאטרון. כאשר דפקו על השולחן בפני עמיתיהם המצרים, הסתכמו התלונות בתחום הביטחוני. למעט במקרה השר פארוק חוסני, שבו התגייסה ירושלים לסכל את מינויו הנכסף לתפקיד מזכ"ל אונסק"ו, אף פוליטיקאי ישראלי לא מצא פסול בכך שבת-בריתה של ירושלים מחרימה בעקביות את היצירה העברית. שיתוף הפעולה הדיפלומטי והביטחוני שכנע את הישראלים שבינם לבין קהיר שורר שלום. בפועל, זוהי ברית מדינית-צבאית, שאין בה די כדי להוריש לדורות הבאים ערכים של קבלת האחר ושכנות טובה.

מה לעזאזל לכל זה ולעזאזל? כמו נגיב מחפוז לפניו, יוסף זידאן הוא היוצא מן הכלל. בתרגום של ספרו לעברית בהוצאת כנרת זמורה-דביר אמנם היה מעורב מו"ל בריטי, אבל יש להניח שזידאן לא התנגד לפרויקט. היוזמה מכל מקום מבורכת. הקורא הישראלי ייהנה בוודאי מן המהדורה העברית, והסופר המצרי יזכה להכרה בישראל. והפלסטינים, מה איתם? טוב, תודה. הם מזמן מקיימים מגעים עם ישראלים בשלל תחומים. 

More from Jacky Hugi

Recommended Articles