נתניהו בוועידת הליכוד: מנותק מהמציאות, מתרחק מהמפלגה

כאילו לא נחתם הסכם בין המעצמות לאיראן, ובאותה רטוריקה מאיימת ישנה, ראש הממשלה בנימין נתניהו הקדיש ביום רביעי בערב [18 בדצמבר] חלק ניכר מנאומו בוועידת הליכוד לתוכנית הגרעין האיראנית. גם השורה התחתונה של דבריו נשארה ללא שינוי: ישראל לא תשלים עם פצצה גרעינית.

זה היה נאום אנכרוניסטי, חסר מעוף ובעיקר מנותק מהמציאות הבינלאומית שנוצרה לאחר החתימה על הסכם ז'נבה בחודש שעבר. משמעות הסכם הביניים היא שבחודשים הקרובים, לפחות עד למשא ומתן על ההסכם הסופי, מעצמות המערב נותנות הזדמנות לדיפלומטיה, מורידות את הטון ומפסיקות את האיומים.

רק בעולמו של נתניהו הזמן קפא מלכת. לא רק בעניין האיראני, אלא גם בסוגיה הפלסטינית. נתניהו דיבר כאילו לא מתנהל בחודשים האחרונים משא ומתן בחסות אמריקאית, והכריז, בקריצה לימין הקיצוני, כי "איננו פוסקים לרגע מלבנות את הארץ".

נראה כי נתניהו לקח צעדים רבים אחורה מהעמדות שביטא בנאום בר אילן, אי שם בתחילת הקדנציה הקודמת שלו בראשות הממשלה, וחזר להתגוששות המילולית המוכרת עם הפלסטינים. "אני יודע שאומרים לנו שהסיבה שאין שלום היא בגלל ההתיישבות...זה לא נכון", אמר ראש הממשלה לצירי ועידת הליכוד, "הסיבה היא ההתנגדות המתמשכת לקיומה של מדינת לאום יהודית בגבולות כלשהם, ולנו יש זכות למדינה כמו לכל עם אחר. הם לא מכירים במדינה יהודית... איני יכול להבטיח שיושג הסכם, זה לא תלוי רק בנו".

לכאורה, לנתניהו היו נסיבות מקלות: הוא דיבר בפני ועידת הליכוד, שהפכה בשנים האחרונים למאחז של המתנחלים, וייתכן כי ביקש לרצות אותם. אולם התחושה שהותיר בסוף דבריו הייתה של ראש ממשלה שטומן את ראשו בחול. נראה כי נתניהו מסרב להכיר בעובדה שבעתיד הקרוב המציאות הפוליטית הפנימית והבינלאומית תסגור עליו, והוא יצטרך לקבל הכרעות בנושא הפלסטיני.

איך שלא מסתכלים על דבריו, אלה אינן מילים המבשרות על אופק מדיני. אלה אינן מילים של מנהיג שבשמו מתנהל כעת משא ומתן מדיני מואץ, במטרה להביא לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים על בסיס רעיון שתי מדינות לשני עמים. לא היה בנאומו שמץ של ניסיון להכשיר את הלבבות או להכין את הציבור בישראל להסכם היסטורי עם הפלסטינים.

את נאומו נשא ראש הממשלה בפני אולם ריק למחצה. רק כ-400 מתוך 3,500 צירי ועידת הליכוד הטריחו את עצמם לגני התערוכה בתל אביב. גם נתניהו נגרר לוועידה הזאת בניגוד לרצונו. הוא מתעב את הכינוסים המפלגתיים האלה וחושש מהם. הפעם האחרונה שנכח באירוע של מוסדות הליכוד היתה במאי 2012, והיא הסתיימה במפח נפש. נתניהו עזב אז את אולם הוועידה בהלם לאחר שהבין כי הוא עלול להפסיד לחבר הכנסת הטירון, דני דנון, בהצבעה על תפקיד נשיא ועידת הליכוד.

כדי להימנע מבושה כמעט ודאית, הוא נמלט מהשטח, כשהוא מותיר אחריו אולם גדוש במתנחלים חובשי כיפות. יש הטוענים שזה היה רגע מכונן עבורו, שבו הבין כי הפסיד את הליכוד וכי המפלגה יצאה משליטתו. מאז לא דרכה רגלו של יו"ר הליכוד בכינוסי הוועידה עד יום רביעי בערב. מטרת הכינוס היתה להצביע על הצעה שנועדה למנוע כל אפשרות לאיחוד עתידי בין הליכוד למפלגת ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן. ההצעה היתה מגבילה את יכולת התמרון הפוליטית של נתניהו, אך היא טורפדה על ידו ברגע האחרון באמצעות מאבק משפטי בתוך בית הדין של הליכוד. רק בעקבות הצלחת המאבק המשפטי, הוא השתכנע להגיע לוועידה.

לאחר ביטול ההצבעה, רבים ממשתתפי הוועידה עזבו את המקום, וראש הממשלה מצא את עצמו נואם מול כיסאות ריקים רבים. גם הקהל שנשאר באולם היה אדיש וחסר סבלנות. זה היה ללא ספק אחד מהכינוסים הכי משעממים בשנים האחרונות בליכוד. גם נתניהו, שמאז ומתמיד היה ידוע בכישרונו הרטורי וביכולתו לעורר את הקהל ואפילו לחשמל אותו, נראה אפרורי. הוא לא זכה לקריאות בוז, אבל גם לא למחיאות כפיים נלהבות. אלה אינם סממנים טובים עבור ראש ממשלה מכהן בליכוד, שבעבר תמיד זכה לקבלות פנים לוהטות.

ההתרחשות הזאת היא המחשה נוספת לנתק ההולך וגדל בין יו"ר הליכוד למפלגתו. את הטענות למצב הזה, לפחות את חלקן, נתניהו צריך להפנות גם לעצמו. מאז שנבחר בפעם השנייה לראשות הממשלה, הוא התחמק ממגע עם פעילי השטח ובז לפוליטיקה המפלגתית. חוסר העניין שלו במתחולל בתוך הליכוד הביא לכך שמתחת לאפו השתלטו על מוסדות הליכוד גורמים מחוגי הימין הקיצוני.

אולם גם כעת, דומה שזהו הדבר האחרון שמטריד את ראש הממשלה. כל עוד אין פוליטיקאי שיהווה אלטרנטיבה מנהיגותית משמעותית לנתניהו בציבור הישראלי, הוא יכול לעשות כמעט כל דבר העולה על רוחו - או לחילופין לא לעשות דבר ולהמשיך לשלוט. במילים אחרות, גם השבוע לא נמצאו סיבות או סימנים המעידים על כך שפניו של נתניהו להכרעה היסטורית.