דילוג לתוכן העיקרי

פרצופו של העוני

דו"ח העוני שפורסם לפני כשבועיים, הציג כתמיד ממצאים מזעזעים ותפס לשעה קלה כותרות. דניאל בן סימון ביקר בעיירת פיתוח וחושף את האנשים שמאחורי הנתונים הקשים: הילדים שלומדים בתנאים פיזיים בלתי נסבלים, ההורים שנזקקים לתרומות מזון כדי להאכיל את בני ביתם.
RTX13NEL.jpg

באחד הימים בשנה האחרונה הוזמנתי לעיירת הפיתוח קריית מלאכי בדרום הארץ, כדי לראות מקרוב את פניו האכזריות של העוני. בפעם זו המפגש היה קשה במיוחד, כי העניים היו תלמידים בבית-ספר. ילדים בני שמונה ועשר, וגם נערים מעט יותר מבוגרים. הגעתי בבוקר, דקות מספר לפני שהתלמידים נקראו להיכנס לכיתות. כשנשמע הצלצול הילדים, ששהו בחצר הגדולה, החלו לשעוט לעבר הכיתות שלהם. אלא שהמדרגות שהובילו אליהן, היו צרות מלהכיל את כולם. הם דחפו זה את זה והדפו זה את זה באמצעות מרפקים כדי להיכנס לכיתה בזמן. שמונה דקות תמימות חלפו עד שכל תלמידי בית-הספר היו ישובים בכיתות. אחדים עדיין מתנשפים, אחרים עצבניים.

הצפיפות לא הוגבלה למדרגות. כמעט 40 תלמידים נדחסו לתוך כל כיתה. באחת הכיתות ישבו התלמידים בשורה הראשונה במרחק חצי מטר בלבד מהלוח. נדרש מהם צוואר בעל תכונות אלסטיות במיוחד, כדי לשמור על ראש זקוף מול הלוח. המזגנים שבתו מפעולה והחום היה קשה מנשוא. בחוץ נרשמו יותר מ-35 מעלות.

אחד המורים סיפר לי, שהתנאים הפיזיים מקשים על התלמידים להתרכז. זו הסיבה לכך, הוא העריך, שבשנה האחרונה פחות מ-20% מהם עמדו בבחינות הבגרות. וגם זו נחמה פורתא. אותם מעטים שזכאים לבגרות, אינם יכולים לחלום על הרשמה לתחומי לימוד יוקרתיים באוניברסיטאות; דרגת הקושי של הבחינות אינה מאפשרת זאת.

בתום יום הלימודים התלוויתי לכמה תלמידים. פניהם היו מועדות למחסן בעיר שבו מחלקים מנות אוכל. בדרך-כלל חתיכת עוף, מעט אורז וסלט קטן שדחוסים בתוך קופסה קטנה מפלסטיק. אחדים מהם צעדו בהיסוס, מתביישים לחשוף את מצוקתם בפני האורח שבא מבחוץ. אחרים נכנסו למחסן בלי היסוס ולקחו מנת אוכל. היו שביקשו עוד מנה בשביל האמא בבית. היו שביקשו מנה בשביל האח הקטן, שאין לו מה לאכול.

האישה שמנהלת את מחסן האוכל סיפרה לי, שאלמלא הייתה מפעילה את המוסד הזה, משפחות רבות ביישוב היו נשארות ללא מזון בכמות מספקת. "אני יודעת שקשה להאמין, אבל היום, בישראל, יש אנשים שאין להם מה לאכול", סיפרה, מתקשה להסתיר את מצוקתה. למען כבודם של הנזקקים, ביקשה שלא להזכיר את שמם וגם לא את שמה. "הכי קשה לי זה לראות את הילדים באים אלי כדי לבקש אוכל בשביל ההורים שלהם והאחים שלהם", המשיכה. "אני שואלת איך ילד כזה יגדל בצורה נורמלית? איך הורים כאלה יגדלו ילדים, אם אין להם מה לשים להם על השולחן?"

בישראל 2013, אחת הכלכלות החזקות והצומחות בעולם, קיים ויכוח ביחס לעוני וממדיו. עובדים סוציאליים שנמצאים במגע ישיר עם המצוקה, טוענים שיש בישראל ילדים רעבים. אחרים, פוליטיקאים ופקידי ממשל בעיקר, מאמינים שלא מדובר ברעב, אלא בילדים ובמבוגרים שסובלים מ"אי-ביטחון סוציאלי". כך או כך, אם נסתמך על דו"ח העוני שפרסם המוסד לביטוח לאומי לפני כשבועיים (17 בדצמבר), מאז הקמתה לא ידעה ישראל כל-כך הרבה אנשים שאינם מצליחים להתקיים בכבוד מינימלי.

דו"ח העוני לשנת 2012 קובע, כי כל משפחה שלישית בישראל ענייה. 440 אלף משפחות חיות מתחת לקו העוני ו-820 אלף ילדים מוגדרים כילדים עניים. אלמלא העניקה המדינה קצבאות (ילדים, אבטלה, זיקנה, הכשרה מקצועית, חד הוריות ועוד) לנזקקים, שיעור העניים היה גדול אף יותר.

ארגון "לתת", שמסייע למשפחות עניות, פרסם דו"ח עוני אלטרנטיבי משלו, תיאורי יותר, וממנו עולים נתונים מעוררי חרדה: 9% מהילדים גנבו בשנה האחרונה אוכל כדי להתקיים. 12% מהילדים נאלצו לאסוף אוכל מהרצפה או מפחי האשפה. מחצית מהמשפחות העניות דיווחו, כי מדי פעם ילדיהן הולכים לישון בתום יום שלם שבו לא הגיע כל דבר מזון לפיהם.

נגיד בנק ישראל היוצא, סטנלי פישר, הכריז שממדי העוני בישראל והפערים בין עשירים ועניים מאיימים על חוסנה של החברה הישראלית יותר מכל איום ביטחוני. בנאום הפרידה שלו מוועדת הכספים של הכנסת לפני כחצי שנה (יוני 2013) הזהיר, שאם המדינה לא תפעל לצמצום הפערים האלה, היא מסכנת את קיומה. מסר דומה היה גם לשר הרווחה מאיר כהן, שהכריז עם פרסום הדו"ח כי בעיית העוני אינה של העניים בלבד, אלא של הממשל והמדינה כאחד. אפילו נשיא המדינה לא ברר מילים כדי להביע את זעזועו. "אני מרגיש רע מכך שבישראל יש יותר מ-800 אלף ילדים רעבים", אמר פרס עם קבלת דו"ח העוני. "אי-אפשר להשלים עם זה, ובכל פעם זה יותר קשה. איזה עם אנחנו?"

הדו"ח השנה מעורר דאגה בשל הקיטוב שנחשף בחברה הישראלית. אולם כל המומחים סבורים שהדו"ח הבא יהיה גרוע אף יותר, משום שהוא ישקף את הגזרות הכלכליות שהוטלו השנה, ובראשן הקיצוץ בקצבאות הילדים.

גם השנה, כמו בשנים קודמות, הבליטו כותרות העיתונים את היקף העוני ותחלואיו. כתבים בטלוויזיה וברדיו יצאו מגדרם כדי לתאר את פגיעתו הרעה בכבודו של האדם. אבל כמו בשנים קודמות, גם הפעם פינה העוני מהר מאוד את מקומו לנושאים לא פחות קיומיים, כמו ההתגוששות הבין-מפלגתית בשאלה, מי האישיות הממלכתית הראויה לאייש את תפקיד יושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הדיון הלוהט על נחיצות הקמת מעון חדש לראש הממשלה ורכישת מטוס עבורו, כדי להשוותו לשאר מנהיגים ברמתו בעולם, שלא לדבר על המאבק הילדותי בין שני צעירים חסרי מנוח, שזינקו לצמרת הפוליטיקה ומאז אינם חדלים להסתכסך ולהתפייס. יאיר לפיד ונפתלי בנט הורידו את העוני מהכותרות לטובת הסכסוך התורן ביניהם.

"כל ילד הוא עולם ומלואו", אמרה לי מנהלת בית-הספר בעיירת הפיתוח, והוסיפה שאילו עמד לרשותה קצת יותר כסף, היא הייתה מתקנת את מיזוג האוויר בכיתות, מצמצמת את מספר התלמידים בכיתה ומושכת לבית-הספר מורים טובים יותר. "זה היה עושה את כל ההבדל", הצהירה, "בין תלמיד שאין לו סיכוי ובין תלמיד שאתה משפר את סיכוייו להצליח בחיים. כואב כמה מעט צריך כדי לשנות גורל של ילד".

More from Daniel Ben Simon

Recommended Articles