פרצופו של העוני
דו"ח העוני שפורסם לפני כשבועיים, הציג כתמיד ממצאים מזעזעים ותפס לשעה קלה כותרות. דניאל בן סימון ביקר בעיירת פיתוח וחושף את האנשים שמאחורי הנתונים הקשים: הילדים שלומדים בתנאים פיזיים בלתי נסבלים, ההורים שנזקקים לתרומות מזון כדי להאכיל את בני ביתם.
באחד הימים בשנה האחרונה הוזמנתי לעיירת הפיתוח קריית מלאכי בדרום הארץ, כדי לראות מקרוב את פניו האכזריות של העוני. בפעם זו המפגש היה קשה במיוחד, כי העניים היו תלמידים בבית-ספר. ילדים בני שמונה ועשר, וגם נערים מעט יותר מבוגרים. הגעתי בבוקר, דקות מספר לפני שהתלמידים נקראו להיכנס לכיתות. כשנשמע הצלצול הילדים, ששהו בחצר הגדולה, החלו לשעוט לעבר הכיתות שלהם. אלא שהמדרגות שהובילו אליהן, היו צרות מלהכיל את כולם. הם דחפו זה את זה והדפו זה את זה באמצעות מרפקים כדי להיכנס לכיתה בזמן. שמונה דקות תמימות חלפו עד שכל תלמידי בית-הספר היו ישובים בכיתות. אחדים עדיין מתנשפים, אחרים עצבניים.
הצפיפות לא הוגבלה למדרגות. כמעט 40 תלמידים נדחסו לתוך כל כיתה. באחת הכיתות ישבו התלמידים בשורה הראשונה במרחק חצי מטר בלבד מהלוח. נדרש מהם צוואר בעל תכונות אלסטיות במיוחד, כדי לשמור על ראש זקוף מול הלוח. המזגנים שבתו מפעולה והחום היה קשה מנשוא. בחוץ נרשמו יותר מ-35 מעלות.
