קרוב לשנה המתין משרד החוץ הישראלי לאביגדור ליברמן. שני הצדדים, השר שהשעה את עצמו לאור האישום הפלילי שהוגש נגדו, והמשרד, שהתנהל בהיעדרו תחת בנימין נתניהו ואחר כך תחת סגן השר זאב אלקין, הפגינו סבלנות רבה. שניהם סבלו לא מעט באותה תקופה. ליברמן נאבק על חייו הפוליטיים, התנחם בתפקיד היוקרתי של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת והתגעגע לעמדת הכוח הנוחה כל כך, אותה הצליח למנף לטובת שינוי תדמיתי עמוק ויסודי בטרקלינים הדיפלומטיים בעולם. משרד החוץ הלך ואיבד מהרלוונטיות שלו. סמכויות ותחומים רבים קולפו ממנו בשיטת הסלמי, נתניהו לא באמת התעניין במתרחש בו וזאב אלקין, שנכנס לתפקידו לפני כעשרה חודשים, לא הצליח לשמור על המעט שנשאר והפגין ביצועים דלים.

שובו של ליברמן למשרד החוץ, לפני כמה שבועות [12 בנובמבר], סימן איחוד מחודש בין שני נאהבים שהופרדו בכוח. ליברמן התרגש לראות שאפילו העט שהשאיר על שולחן השר נותר במקומו. בכירי המשרד, שיודעים להעריך אותו ואת יכולות הניהול והפעלת הכוח שלו, קיבלו אותו בזרועות פתוחות והביעו תקווה שיחזיר עטרה ליושנה, ישיב את הסמכויות, ההשפעה והרלוונטיות.

השבוע [2 בדצמבר] טס ליברמן עם ראש הממשלה נתניהו לביקור עבודה ברומא, משם המריא לוושינגטון, כאן יבלה בסוף השבוע הנוכחי וייפגש עם בכירי הממשל, כולל שר החוץ ג'ון קרי. מוושינגטון ימהר למוסקבה. הדילוג הזה, מוושינגטון למוסקבה, אינו מקרי. ליברמן מתמרן בזהירות בין שתי הבירות הללו.

נפשית ורגשית, הוא שייך למוסקבה. זוהי תרבותו, זוהי שפתו, האישיות שלו גובשה בשנותיו הצעירות בקישינב, בימי ברית המועצות הרחוקים. ליברמן עלה לישראל בגיל 20, כשהיה כבר אדם בוגר ומגובש. הוא חושב, מתכנן, סופר וחולם ברוסית. יחד עם זאת, הוא למד להעריך את אמריקה. במובנים רבים, קרה לו מה שקרה בזמנו לאריאל שרון, שהיה מנודה בבירה האמריקאית לאחר מלחמת לבנון הראשונה, כמעט כמו פידל קסטרו אחרי "מפרץ החזירים". כשהפך לראש ממשלה, תמרן שרון את עצמו לפינה הימנית של ג'ורג' בוש, הפך לחסיד הגדול ביותר של אמריקה והשפעתה בעולם, יצר ברית אסטרטגית עם הבית הלבן וזכה לתמורה מתאימה.